סדנת פיתוח יצירתיות-פרספקטיבה ונקודת מבט

"מה שאני זקוקה לו הוא פרספקטיבה. האשליה של עומק הנוצרת על ידי מסגור, הסידור של צורות שטוחות על משטח דו ממדי. פרספקטיבה חיונית, אחרת יש רק שני ממדים. אחרת את חיה כשפנייך מעוכות אל תוך הקיר, הכל הופך חזית ענקית, של פרטים, קלוז אפס, שיער, מטווה האריגה של כיסוי המיטה, המולקולות של הפנים. העור שלך עצמך כמפה, רישום של עקרות, הצטלבויות עם דרכים זעירות המובילות לשום מקום. אחרת את לכודה ברגע, וזה לא המקום בו אני רוצה להיות." מרגרט אטווד-'יומנה של שפחה'.

כשאני מלמד ציור, אני מנסה לשכנע שעדיף לצייר בעמידה, וכשיש מרחב מאחוריך. התנועה הכרחית, לא רק מפני שאז מציירים עם הגוף ולא רק עם קצה המכחול, אלא גם מכיוון שזה מחייב לשנות את נקודת המבט כל הזמן, את המרחק מהציור, את הזווית בה אנו רואים. אני מושך את התלמידים לאחור, הם מתרחקים מטר, מטר וחצי, זה לא מספיק אני אומר, אני מושך אחורה יותר, ככל שהסטודיו מרשה לי. ושם אני שם את הכיסא , עליו יושבים ונחים,  המתח בן נקודות המבט חייב להיות מרבי.

 אחד הציירים האהובים עלי, דיוויד הוקני,  טען בעקבות מחקרים על תפיסה שמצאו שפרק הזמן שהעין מתעכבת על ציור, גדול יותר מזה בו היא מתעכבת על צילום- שהייחוד של אמנות לעומת צילום סתם- הוא אוסף נקודות המבט והפרספקטיביות שהציור כולא ולו בצורה בלתי מודעת. הוא יצר שורה של קולג'ים מצילומי פולרואיד שהדגימו את ריבוי נקודות המבט. כשאני מבונן בהם , העין לא נחה היא משוטטת ומחפשת , התנועה היא מה שקורה לי כמתבונן אבל גם הדמויות יוצרות בי חוויה של תנועה כאילו הן זזות או שאני זז מסביבן.


"מדוע קשה לנו כל כך לחשוב במושגים יחסיים? ובכן הסיבה לכך היא שהטבע האנושי אוהב ונצרך לאמיתות מוחלטות, ובטעות מחשיב אותן לרמה גבוהה יותר של ידע."  פליקס אלבה-ג'ואז- 'מי צדק תלמי או קופרניקוס?'

כל המהפכות המדעיות הגדולות , המהפיכה הקופרניקאית  (הנחשבת ל"המהפכה המדעית" 1543) וזו של המאה העשרים כרוכות היו באופן ישיר ביכולת לשינוי נקודת המבט ופרספקטיבה.

"אבל אז הגיע איינשטיין והוציא את המרחב והזמן מהמציאות של דברים קבועים ושם אותם אל תוך המציאות של היחסיות-מעניק לצופה שליטה וריבונות בחלל וזמן. כיוון שחלל וזמן הם צורות בהן אנו חושבים, ולא התנאים בהם אנו חיים." ― Dimitri Marianoff, Einstein: An Intimate Study of a Great Man

אבל גם הקושי  הגדול של התאוריה הפיזיקלית  היום, הפרדוקס הנמצא בלב מכניקת הקוונטים, משוואת שרדינגר (החתול של שרדינגר)-מכניס את נקודת המבט -את הצופה- כמי שיוצר את המציאות הפיזיקלית (על פי פרשנות קופנהגן שזכתה לעדיפות על תפיסתו של איינשטיין).

  "על פי פרשנות קופנהגן, אנחנו יכולים לדעת את מצבו של חלקיק קוואנטי רק כאשר מתבצעת מדידה של גודל פיזיקלי כלשהו שלו, דבר הידוע גם כ "קריסת פונקציית הגל". כל עוד לא קרסה הפונקציה, יש רק מידות שונות של הסתברות לאפשרויות השונות של המצב החלקיקי, והחלקיק נמצא בסופרפוזיציה של כל התוצאות האפשריות. הקריסה של פונקצית הגל מתרחשת רק כאשר בא צופה מן הצד ובודק את המצב." (חיים ברק, המחלקה לפיזיקה של חלקיקים ואסטרופיזיקה, מכון ויצמן למדע).

"למעשה, עצם הפעולה של פתיחת הקופסא תקבע את מצב החתול, למרות שיש במקרה זה, רק שלושה מצבים בהם יוכל החתול להיות: חי, מת, או עצבני לאללה." טרי פרצ'ט -"גבירותי ורבותי"

" היכולת לשאת את החרדה הנגרמת על ידי הכאוס היא כפי הנראה אחת התכונות המאפיינות את האדם היוצר אשר חייב להיות מוכן לראות את תפיסת המציאות שלו נשברת, לפני שיוכל ליצור חדשה."-אנטוני סטור-"הדנאמיקה של היצירה"

שינוי נקודת המבט והפרספקטיבה הן טכניקות יצירתית ידועות. נקודת המוצא היא הספק. הנחת היסוד צריכה להיות  שאנו תקועים בפרדיגמה שכולאת אותנו בתוכה, שאנחנו לא רק יוצרים את המחשבות שלנו, אלא שאנו תוצר שלהם. מחקרים בתפיסה מראים כמה יכולת הראייה הפיזית שלנו עצמה קשורה בהנחות יסוד , במושגים שהפנמנו. אם כך הדבר , על אחת כמה וכמה כשמדובר בתפיסות מחשבתיות.  בדרך כלל מדברים על היכולת ליצור נקודת מבט רחבה יותר כדרך התמודדות, אבל כולנו יודעים שבנקודות מסוימות בחיים דווקא צמצמום הפרספקטיבה חשוב.  לפעמים עלינו להתרכז רק בצעד הבא, כל מבט רחב יותר יבלבל אותנו או ייאש.  אצנים למרחקים ארוכים לומדים להתעלם מרצים אחרים, כדי לא להוציא את עצמם מהקצב הנכון להם. היכולת להתעלם מאופנות וטרנדים ולחצים חברתיים חשובה ליצירתיות .היכולת להיאטם ולהתנתק חשובה לא פחות מהיכולת להתחבר.

” הטריק הוא לשכוח מהתמונה הגדולה ולהסתכל בכל בקלוזאפ." צ'ק פלאניוק 

ביחסים בן אישיים , היכולת לתפוס את מקומו של האחר פותחת אפשרויות חדשות, לפשרות ולהסכמים ששני הצדדים ירוויחו מהם.

חשיבה דרך מטפורה ודימוי חדש לפעמים פותחת פרספקטיבות ונקודת מבט חדשה. שנים רבות למשל המטפורה של טיפול בסרטן הייתה מלחמתית, מה היה קורה אילו היינו מוצאים דימויים מתחום אחר-למשל גננות, או חינוך?