כבר הרבה שנים, וגם ענת, דוחקים בי לכתוב על היחסים בין מגבלות ובין חופש בתחום האומנות -פיסול,ציור ("כשקושרים אותי אני הכי חופשיה").
אין דבר שמשתק תלמידים יותר מצ'ק פתוח (חרדת הדף הריק), מ'תעשה מה שאתה רוצה'. אנחנו צריכים מגבלות ("חופש הוא רק מילה אחרת ל'אין מה להפסיד' " אמר כריס הגדול). ככל שהמגבלות גדולות יותר (עד גבול מסוים)אתה יותר יצירתי,חוגים לילדים ברחובות.
זה חוק טבע שתקף באופן חזק יותר בארץ ישראל. זוהי פינה מזוכיסטית קטנה בקצה הצפון מזרחי של כל אחד מאיתנו.
הנה הסתכלו על אומנות התאטרון, או על הנגינה הקלסית, האם יש משהו בהנחיות שלוקח מן האמן המבצע את היצירתיות שלו? להפך: ברגע שיש קירות - יצירתיות ודיוק הביצוע (לא. אין סתירה.) הופכים למושא של שלמות. השמיעה הופכת לאבסולוטית, הזיוף הופך צורם. יש כללים,יש אמות מידה, והיכן שיש כאלה אפשר להשתפר. גם היצירתיות צריכה רקע, אחרת לא נוכל להבחין בה.
איכשהו, נדמה לי שהתבלבלנו בדרך שבין הכלה-להחזקה. כן, אנחנו צריכים שיכילו אותנו - אבל לא פחות אנחנו זקוקים לכך שיחזיקו אותנו. באופן שנדמה רק לכאורה פרדוקסלי ההחזקה החיצונית מאפשרת את השחרור הפנימי. אבל כל זה אפשרי, רק כשההחזקה היא משמעותית ואמינה. שאפשר להישען עליה (לא כמו דופן של סוכה...).
ההישענות. ההחזקה. מאפשרים הרפיה של השרירים הפנימיים. אלו שאנחנו כל כך רגילים להחזיק בעצמנו. בכוח (סלעים בשוקיים). כדי שלא נאבד בתוך האינסוף והאין גבול (מזרון גבינה בשיעורי ההתעמלות).
חומות, כללים, דפנות בטון (פיסול בחימר)כדי שנגדל.
"בבריאות האימפולסים של העובר מביאים לגילוי של הסביבה,שהיא ההתנגדות שבאים אתה במגע על ידי תנועה ושחשים בה במהלך תנועה. התוצאה כאן היא הכרה מוקדמת של עולם של לא אני והתבססות מוקדמת של האני(מובן שבפועל דברים אלה מתפתחים בהדרגה ,והם הולכים ונעלמים מושגים והולכים לאיבוד,שוב ושוב".-דונלד ן' וניקוט-"תוקפנות בהתייחסותה להתפתחות הרגשית"
