הוויסות כהמרת תהליך לאובייקט — והעצמי כפונקציה של ההמרה

“My objective, instead, has been to create a history of the different modes by which, in our culture, human beings are made subjects.”
 — Michel Foucault

זהו חלק 9  במאמר הבוחן את רעיונות הויסות הרגשי לחלק 1 כאן

הוויסות הרגשי פועל לא על החוויה כפי שהיא מופיעה, אלא על חוויה שכבר הומרה לאובייקט — ל“רגש” שניתן לזהותו, להפרידו ולפעול עליו. במובן זה, הוא פועל רק לאחר שהתהליך כבר נחתך והוקפא: מה שהיה תנועה, מצב או אופן הופעה של עולם, נעשה ליחידה פנימית מובחנת. משום כך הוא גם פועל היטב רק על מה שכבר הותאם לפעולתו; אך הצלחתו תלויה בדיוק בהקפאה הזאת, ולכן היא מסתירה את המחיר הכרוך בה — אובדן המבנה שבתוכו החוויה הופיעה מלכתחילה.

אך אם כך, לא רק הרגש משנה את מעמדו. גם העצמי שמולו אינו יכול להישאר כשהיה. המודל של ויסות רגשי מניח לא רק רגש כאובייקט, אלא גם עצמי כמנהלו: נקודת ייחוס יציבה שממנה ניתן לזהות את המתרחש, להעריכו ולפעול עליו. העצמי מופיע כאן כעמדת תצפית וכמרכז שליטה, כמי שאינו רק חווה אלא גם מסוגל לעמוד מול חווייתו ולנהל אותה.

אלא שעצמי כזה אינו נתון פשוט. בדיוק כפי שהרגש הופיע כאובייקט בתוך חלל פנימי, כך גם העצמי הופיע כעמדה בתוך אותו חלל — עמדה מרוחקת דיה ממה שמתרחש בה כדי שתוכל להתייחס אליו כאל דבר. במובן זה, העצמי של הוויסות הרגשי אינו מתגלה בתוך החוויה; הוא תנאי מבני שהמודל נזקק לו כדי שיוכל לפעול. הוא אינו רק מניח סובייקט קיים, אלא משתתף בייצורו כעמדת ניהול.

אלא שאם החוויה מובנת לא כאוסף של אובייקטים אלא כתהליך — כתנועה, כמצב תודעה, כהתהוות — גם מעמדו של העצמי משתנה. הוא אינו יכול עוד להיתפס כעמדה יציבה שמול התנועה, משום שהוא עצמו כרוך בתוכה. אין עוד הפרדה פשוטה בין “מי שמרגיש” לבין “מה שמורגש”, אלא מצב שבו גם תחושת העצמי עצמה משתנה יחד עם האופן שבו העולם מופיע.

הדיכאון מדגים זאת באופן חד. אין כאן רק רגש שמתחזק או נחלש, אלא שינוי במבנה הכולל של החוויה: הזמן נסגר, האפשרות מצטמצמת, הגוף נעשה כבד או זר, והיחס לאחרים משתנה. בתוך שינוי כזה גם העצמי עצמו משתנה — לא רק במה שהוא “מרגיש”, אלא ביכולתו להיות לעצמו. גם בחוויה הפסיכדלית מתברר אותו עיקרון מכיוון אחר: לא רק תכני התודעה משתנים, אלא גם גבולות העצמי, תחושת הבעלות על החוויה, וההבחנה בין פנים לחוץ. בשני המקרים מתברר כי העצמי אינו מנהל קבוע של מצב נתון, אלא חלק מן המבנה המשתנה של החוויה עצמה.

מנקודת מבט זו, ה“עצמי” שבמודל הוויסות הרגשי אינו תיאור של ישות יציבה, אלא פונקציה של המודל עצמו. הוא נדרש כדי לייצב את הסכמה: רגש כאובייקט, עצמי כמנהלו, שינוי כפעולה. אך כאשר הרגש חדל להיות אובייקט פשוט, גם העצמי חדל להיות מנהל פשוט. הוא נעשה לא עמדת שליטה, אלא מרכיב בתוך התהליך.

מכאן שהביקורת על מושג הוויסות הרגשי אינה יכולה להסתפק בטענה שהוא מפשט את הרגש. הוא מפשט גם את הסובייקט. הוא מניח אדם שיכול לעמוד מול עצמו, בשעה שייתכן כי במצבים מכריעים של חוויה אין כלל עצמי כזה במובן החזק שהמודל דורש. יש רק דרגות שונות של התהוות, של מרחק, של קוהרנטיות, ושל יכולת לשאת או לארגן את מה שמתרחש.

לכן הוויסות הרגשי אינו רק פעולה על רגש, אלא מבנה כפול: הוא ממיר תהליך לאובייקט, ובאותה תנועה גם מעמיד עצמי כפונקציה של המרה זו. הוא מייצר בו־זמנית את מה שעליו הוא פועל ואת מי שאמור לפעול עליו. במובן זה, אין לראות בו רק כלי לתיאור או לניהול, אלא אחת הדרכים שבהן השדה עצמו מגדיר מהי חוויה, מי הוא האדם, ואיזה יחס ביניהם יכול להופיע מלכתחילה כיחס של ניהול.

זהו חלק 9  במאמר הבוחן את רעיונות הויסות הרגשי להמשך כאן