האמנות: לא ניהול של רגש — אלא מתן צורה למצב

“Art does not reproduce the visible; rather, it makes visible.”

— Paul Klee

זהו חלק 6 מהמאמר  המנתח את רעיונות הוויסות הרגשי- לחלק 1 כאן

אם המעבר אל מצבי תודעה הראה שהחוויה האנושית אינה נמסרת תמיד כרגש בדיד בתוך עולם יציב, אלא לעיתים כעולם ועצמי שמופיעים אחרת — זמן אחר, גוף אחר, אופק אחר, יחס אחר לאחרים — הרי שכאן נעשה הממד האסתטי רלוונטי במיוחד. אין הכוונה לאמנות כמוסד חברתי, ואף לא כתחליף לטיפול, אלא לאמנות כאופן חוויה וכצורת עבודה עם חוויה.

נקודת המפנה הראשונה היא זו: השאלה אינה עוד כיצד לזהות רגש ולנהל אותו, אלא כיצד לתת צורה למצב שאינו מתפרק בקלות ליחידות. במובן זה, האמנות חשובה כאן לא משום שהיא “מבטאת רגשות” או “מרפאה”, אלא משום שהיא פועלת קרוב יותר למבנה של מצבי תודעה מאשר למבנה של ויסות רגשי: לא ברמת אובייקטים פנימיים, אלא ברמת זמן, קצב, מתח, דחיסות, התרחבות והתפרקות. היא אינה פועלת על מה שכבר הופיע, אלא מארגנת את האופן שבו החוויה מתהווה — נותנת לה קצב, משך וצורה, עוד לפני שהיא נעשית “רגש” שניתן לזהותו ולנהלו.

יש לדייק: “מתן צורה” אינו פירוש, ואינו פתרון. הוא גם אינו המרה של מצב לרגש ברור יותר. מתן צורה הוא ארגון של החוויה ברמת המבנה שלה — זמן, קצב, מתח, חזרתיות, צפיפות, מרחק, מגע — כך שמה שטרם נעשה לאובייקט יכול להיעשות ניתן לשהייה, לנשיאה ולעבודה. במובן זה, הצורה אינה באה לאחר החוויה כאילו הייתה מעטפת חיצונית; היא אחת הדרכים שבהן חוויה נעשית למה שהיא.

כדי לחדד את ההבדל, ניתן לחשוב על הוויסות הרגשי דרך מטפורה טכנולוגית קיצונית מעט: כטייס המפעיל מטוס ללא טייס מרחוק. החוויה מתורגמת לנתונים — “כעס”, “עוצמה”, “טריגר”; היא מוצגת דרך ממשק של זיהוי ודיווח; ומופעלות עליה פעולות — הרגעה, הסחה, שינוי מחשבה. אין פירוש הדבר שהאדם אכן “נמצא מחוץ לעצמו”, אלא שמושג הוויסות מארגן את היחס לחוויה כאילו היה כזה: דרך מרחק, ייצוג והפעלה. במובן זה, הסובייקט של הוויסות אינו רק מי שחווה, אלא מי שמפעיל את עצמו דרך ממשק: קורא נתונים, מפרש אותם, ומפעיל אסטרטגיות. החוויה נעשית אובייקט; העצמי נעשה מפעיל.

אך דווקא כאן מתברר גם גבולה של המטפורה: היא מניחה כי החוויה כבר קיימת כ“מטוס” — כמערכת מוגדרת שניתן לקרוא את מצבה ולפעול עליה. ואילו במצבים רבים, כפי שנראה, אין כלל “מטוס” במובן זה: אין מערכת יציבה עם רכיבים נפרדים, אלא תהליך מתהווה שבו גם העצמי וגם העולם מקבלים צורה. במצבים כאלה, עצם ההעמדה של חוויה כאובייקט לניהול היא כבר שלב מאוחר.

מול מבנה זה, הממד  הצורני פותח אפשרות אחרת של יחס לחוויה. כאן אין “הפעלה מרחוק” של מצב, אלא כניסה אליו; לא ניהול של רכיב, אלא השתתפות בתנועה. זוהי נקודת המפנה השנייה: במקום לשאול “מה אני מרגיש?” או “כיצד נכון לווסת זאת?”, האמנות שואלת בפועל שאלה אחרת — איזה מצב נבנה כאן, באיזה קצב, באיזה משך, באילו יחסים בין מתח לשחרור, בין חזרתיות לשבירה.

במובן זה, האמנות קרובה למה שעמנואל גנט מכנה התמסרות. אין מדובר בכניעה או ויתור פסיבי, אלא בשינוי בצורת הפעולה עצמה. אם הוויסות מניח עצמי העומד מול רגש כאובייקט ומפעיל עליו פעולה, ההתמסרות מתרחשת כאשר עמדה זו נרפית: העצמי אינו מפעיל את המצב מבחוץ, אלא נכנס אל תוך תהליך שבו גם הוא עצמו מקבל צורה. האדם אינו נדרש תחילה לזהות, למסגר ולבחור אסטרטגיה, אלא נכנס לקצב, לתנועה או לצורה שמתחילים לארגן את החוויה עצמה. לא שליטה דרך ממשק, אלא מגע דרך קצב. לא ניהול של מה שמופיע, אלא השתתפות בהתהוותו.

אפשר לראות זאת במוזיקה. כאשר קטע מוזיקלי נע בין חזרתיות, האצה, השהיה או דעיכה, הוא אינו “מטפל ברגש” במובן הפשוט. הוא בונה צורת זמן — אך אין בכך כדי למצות את פעולתו. המוזיקה פועלת בגוף בדרכים שאינן ניתנות לרדוקציה מלאה: היא מארגנת מתח, צפיפות, תנועה ושהות, עוד לפני שניתן לומר מה מתרחש. היא אינה פועלת על רגש קיים, אלא על התנאים שבהם משהו נעשה בכלל למוחש או לנחווה. המאזין אינו נדרש תחילה לזהות מה הוא מרגיש כדי שהמוזיקה תפעל; הוא נישא בתוך מצב. צפיפות, המתנה, פריקה או מתח אינם מופיעים כאן כאובייקטים פנימיים, אלא כתבניות תנועה. לא הרגש קודם והצורה באה אחריו, אלא לעיתים דווקא הצורה — הקצב, המתח, התנועה — קודמת למה שייקרא אחר כך רגש. במובן זה, המוזיקה פועלת לפני שהיא נעשית ניתנת לתיאור: היא מסדרת, דוחסת, פותחת ומניעה, מבלי שניתן תמיד לומר מהו הדבר שמתרחש. איננו יודעים עד תום מה המוזיקה עושה — אך ברור שהיא עושה.

ריקוד מחדד זאת אף יותר. בריקוד חופשי, אין תחילה רגש שיש לזהותו ולאחר מכן לנהלו. הגוף נכנס לתוך קצב, והתנועה עצמה מארגנת את החוויה. מה שמתרחש כאן אינו שליטה על רכיב פנימי, אלא התמסרות במובנו של גנט: לא היעדר פעולה, אלא פעולה שאינה מבוססת על מרחק בין עצמי לבין מה שמתרחש בו. העצמי אינו מפעיל את התנועה מבחוץ; הוא מקבל צורה בתוכה. אם הוויסות הרגשי דומה לטייס המפעיל מערכת מרחוק, הרי שהריקוד דומה להיות בתוך התנועה עצמה — לא כדי לאבד שליטה, אלא כדי לאפשר לצורה להיוולד מתוך הקצב.

הטרגדיה מדגימה היבט אחר של אותו עיקרון. היא אינה מציגה קונפליקט רגשי שיש לפתור, ואף לא מציעה אסטרטגיה לניהולו. היא בונה מצב שבו סתירה מקבלת זמן, גוף והכרח. הצופה אינו נדרש לפרק את המתרחש לרגשות, אלא להימצא בתוך תנועה של מתח, אשמה, אובדן ואי־פתרון. במובן זה, הטרגדיה אינה פותרת מצב, אלא נותנת לו צורה — ומאפשרת לשאת אותו מבלי למהר להכריעו.

כאן מתבהר גם היחס בין אמנות לבין מה שנקרא לעיתים חוויה בלתי־מעובדת. האמנות אינה היעדר צורה, אלא צורה מסוג אחר. בניגוד לשפה הפסיכולוגית, הממהרת לעיתים להפוך את המתרחש לקטגוריה או לאסטרטגיה, האמנות יוצרת מסגרת שבה מצב יכול להישאר פתוח, מרובה ולא־מוכרע. היא אינה מתחילה מן השאלה “מהו הדבר הזה?”, אלא מן האפשרות להחזיק אותו לפני שהוכרע מהו. לא פירוק לרכיבים, אלא החזקת תהליך.

הדבר חשוב במיוחד לאור מה שהתברר לגבי מצבי תודעה. כאשר החוויה היא עולם שלם — של זמן, גוף, אפשרות ויחס — שפת הוויסות נוטה לתרגם אותה ליחידות: כעס, הצפה, עצב. האמנות, לעומת זאת, יכולה לפעול ברמת המבנה עצמו. היא יכולה לתת צורה לדחיסות של זמן, לחזרתיות של מחסור, או למתח שאינו נפתר — מבלי להעמידם מיד כאובייקטים לניהול.

מכאן נובע גם הקשר בין האסתטי לקליני. אין הכוונה שטיפול צריך להיעשות אמנות, אלא שבשניהם יכולה להתקיים עבודה שאינה מתחילה מפירוק החוויה ליחידות אלא מהחזקת מצב. כאשר הקצב, הנוכחות והחזרתיות פועלים כדי לשאת זמן ולא כדי להאיץ זיהוי, נפתח מרחב שבו החוויה אינה נדרשת להיעשות מיד אובייקט. מה שפועל כאן אינו אסטרטגיה, אלא אפשרות להישאר בתוך תהליך.

במובן זה, האמנות אינה חלופה טיפולית פשוטה, ואף לא “ויסות אחר”. חשיבותה היא מושגית ומתודית. היא מראה שחוויה יכולה להיות מתווכת מבלי להפוך מיד לאובייקט; שהיא יכולה לקבל צורה מבלי להיעשות בעיה; ושאפשר לשאת מתח, סתירה או עודפות מבלי למהר לתרגם אותם לשפת תפקוד. לכן האמנות אינה “מבטאת” רגש שכבר קיים, אלא מארגנת מצב שדרכו משהו יכול להופיע מבלי להיעשות מיד בעיה של זיהוי, שיום ושליטה.

אם כך, ההבדל אינו רק בין שתי טכניקות, אלא בין שני מבנים של יחס לחוויה. האחד פועל מתוך מרחק: דרך ייצוג, זיהוי והפעלה — כמעין טייס המפעיל מערכת מרחוק. האחר פועל מתוך השתתפות: דרך קצב, תנועה והתמסרות. לא ניהול של מה שמופיע, אלא מתן צורה למה שעדיין מתהווה.

להמשך המאמר כאן: