מצבי תודעה: לא רגש שיש לנהל, אלא עולם ועצמי שמופיעים אחרת

“The world is not what I think, but what I live through.”

— Maurice Merleau-Ponty

זהו חלק מהמאמר הבוחן את הויסות הרגשי- לחלק 1 כאן

אפשר כמובן לעצור כאן ולומר כי מושג הוויסות הרגשי מוטה תרבותית, ניאו־ליברלי, מטיל אחריות על היחיד, או פתולוגיזציה של תגובות לתנאים חברתיים. אלה טענות חשובות, אך הן אינן הולכות רחוק מספיק. הן נשארות קרובות מדי לשדה, משום שהן מקבלות את מבנה היסוד שלו: שיש “רגש” כיחידה מובחנת, שיש עצמי שיכול או צריך לעמוד מולו, ושיש שאלה כיצד לארגן נכון יותר את היחס ביניהם. גם כאשר השדה מחליף שליטה בגמישות, או תיקון בקבלה, הוא נשאר בתוך אותו דקדוק בסיסי של עצמי, רגש ועולם.

מכאן נדרש מעבר חד יותר. השאלה אינה רק כיצד לנהל רגשות, אלא האם “רגש” הוא בכלל יחידת היסוד הנכונה של החוויה — והאם העצמי שמולו הוא אמור להיות מנוהל אכן קיים כעמדה יציבה. ייתכן כי מושג ה“רגש” נשען על חיתוך מאוחר של החוויה: הוא לוקח מצב, תהליך, תנועת זמן או אופן הופעה של עולם, ומעמיד אותם כרכיב פנימי שניתן לבודד, לזהות ולפעול עליו. אך חיתוך זה מניח גם דבר נוסף: שיש עצמי מובחן דיו כדי לעמוד מול רכיב זה. במובן זה, לא רק הרגש הוא תוצר של הפשטה, אלא גם העצמי שמולו.

מול הנחה זו יש להציב מסגרת אחרת: לא מודל של רגשות הניתנים לניהול, אלא מודל של מצבי תודעה — לא כתוכן נוסף בתוך הסובייקט, אלא כמבנה שבתוכו גם עולם וגם עצמי נעשים למה שהם. מצב תודעה אינו תוכן בתוך תודעה ניטרלית, אלא תצורה כוללת של הופעת עולם — ובה בעת גם של הופעת עצמי. זהו האופן שבו זמן נחווה, גוף מורגש, משמעות מתארגנת, אפשרות נפתחת או נסגרת, והגבול בין עצמי, זולת ועולם נעשה יציב יותר או פחות. לכן מצב תודעה אינו רק “רקע” שבתוכו מופיעים רגשות, אלא המבנה שבתוכו גם העולם וגם העצמי מקבלים צורה. מעבר אל מצבי תודעה אינו מבקש להחליף את “הרגש” ביסוד חדש, אלא להצביע על כך שיש מצבים שבהם רגש בדיד אינו עוד צורת התיאור הראשונית של המתרחש.

ההבדל הזה משנה את יחידת הניתוח. במושג “רגש”, הזמן מופיע כרצף פונקציונלי, הגוף כאתר תחושות, והעצמי כעמדה המנהלת את המתרחש. במושג “מצב תודעה”, הזמן עצמו משתנה — נסגר, נשבר או מתעבה; הגוף נעשה חלק מן האופן שבו העולם מופיע; והעצמי חדל להיות נקודת מוצא יציבה. לעיתים הוא מתכווץ, לעיתים מתפצל, לעיתים נעשה נוזלי או חדיר, ולעיתים כמעט נעלם כעמדה מובחנת. המעבר מרגש למצבי תודעה הוא אפוא גם מעבר מתפיסה של עצמי יציב לתפיסה של עצמי שמופיע בתוך מבנה משתנה.

הדבר מתבהר במיוחד במצבים שבהם עצם ארגון החוויה משתנה. בחוויה פסיכדלית, למשל, אין מדובר רק ברגשות חזקים יותר. גבולות העצמי עשויים להתרופף או להתמוסס; הזמן עשוי להישבר; המשמעות נעשית דחוסה או רוויה; והעולם כולו מופיע אחרת. אך באותה מידה, גם העצמי עצמו אינו נותר כשהיה: הוא עשוי להתרחב, להתפצל או להיעלם. לכן השאלה “מה הוא מרגיש” מניחה כבר מבנה — עצמי יציב שבתוכו מופיע רגש — שאינו מתקיים במלואו במצבים כאלה.

גם עולמו של קפקא מדגים בעוצמה את גבולו של מושג הרגש. ב-המשפט או ב-הטירה, אין מדובר רק באדם החווה פחד או אשמה, אלא בעולם שבו החוק, הסמכות והזמן מופיעים כבלתי־ניתנים לאחיזה. אך הגלגול מחדד זאת באופן קיצוני יותר: גרגור סמסא אינו רק חווה עולם אחר — הוא חדל להיות אותו עצמי שהיה. הגוף משתנה, התנועה נעשית זרה, והיחס בין פנים לחוץ מתערער. במצב כזה, השאלה “מה הוא מרגיש” כבר מאבדת את אחיזתה. לא משום שאין חוויה, אלא משום שהתנאים המאפשרים לייחס חוויה ל“עצמי” יציב אינם מתקיימים עוד. אין כאן רגש שניתן לבודד, אלא שינוי כולל במבנה היחסים שבתוכו עצמי, גוף ועולם מופיעים יחד.

באופן אחר, אך לא פחות מובהק, גם עוני אינו רק הקשר שבתוכו מופיעים רגשות, אלא מבנה של הופעה. אדם החי בעוני אינו רק “מרגיש לחץ” או “חווה חרדה”, אלא מצוי בעולם שבו הזמן מתקצר, האפשרות מצטמצמת, והגוף נעשה דרוך ועייף. גם היחס למוסדות, לאחרים ולמרחב משתנה. גם תחושת העצמי עצמה נעשית שבירה יותר, תגובתית יותר, ולכודה בתוך דחיפות מתמדת. במצב כזה, תיאור במונחים של רגשות בודדים מחמיץ את המבנה שבתוכו הם מקבלים משמעות. עוני אינו פועל כאן רק כגורם חיצוני המעורר רגשות מסוימים, אלא כצורת עולם שבתוכה זמן, גוף, מוסדות ואפשרות מופיעים אחרת.

יצירות ספרותיות ואמנותיות  אחרות מצביעות על אפשריות נוספות. ישנן יצירות שבהן עצב, אובדן או ריקון אינם מוצגים כתכנים פנימיים של דמות, אלא כצורות שבהן העולם עצמו נעשה כבד, שוקע או מאבד משמעות. במקרים כאלה, אין “רגש” אחד שניתן להצביע עליו; יש שינוי בתנאי ההופעה של המציאות. דוגמאות מסוג זה יידונו בהרחבה בהמשך, אך כבר כאן הן מסמנות את המעבר מרגש בדיד למצב תודעה.

שלוש הזירות הללו — פסיכדליה, קפקא ועוני — מצביעות על אותו עיקרון. לא רק הרגש משתנה בהן, אלא גם העולם וגם העצמי. מנקודת מבט זו, מושג הוויסות הרגשי אינו רק מצמצם; הוא מניח מראש מבנה שבו יש רגש כאובייקט ועצמי כעמדה. אך מבנה זה אינו נתון תמיד.

כאן מתחדד ההבדל בין ביקורת רגילה לביקורת המוצעת כאן. ביקורת רגילה נשארת בתוך אותה אונטולוגיה: יש רגש, יש עצמי, ויש יחס שיש לנהל אחרת. המעבר אל מצבי תודעה מערער על האונטולוגיה הזו עצמה. הוא מציע שלא תמיד יש מלכתחילה רגש בדיד — ולעיתים גם אין עצמי יציב שמולו ניתן להציב אותו. יש קודם כול מצב: עולם שמופיע באופן מסוים, ובתוכו גם העצמי מקבל או מאבד צורה.

לכן, אם נשארים בשפה של רגשות הניתנים לניהול, מפספסים לא רק את עושר החוויה, אלא גם את עצם התנאים שמאפשרים לדבר על “עצמי” ו“רגש”. מצב תודעה אינו עוד אובייקט, אלא מבנה שבתוכו אובייקטים כאלה נעשים אפשריים.

מכאן משתנה גם האופן שבו ניתן לחשוב על פעולה. אם יש רגש מול עצמי, הפעולה היא ניהול. אך אם יש מצב תודעה, ייתכן שהפעולה היא החזקה, נשיאה, או שינוי תנאים — לא שליטה ברכיב, אלא עבודה עם מבנה.

אם כך, הבעיה אינה רק שהוויסות הרגשי מצמצם את החוויה, אלא שהוא מניח מראש מהי חוויה: אובייקט פנימי מול עצמי יציב. אך אם החוויה היא בראש ובראשונה אופן הופעה — של עולם ושל עצמי יחד — אז השאלה אינה כיצד לנהל את מה שבתוך האדם, אלא כיצד מתארגן המבנה שבתוכו עולם ועצמי נעשים למה שהם, ולעיתים גם מתערערים יחד.

להמשך המאמר כאן