ההקשר ההיסטורי: כיצד נבנה אדם שאמור להיות קריא לעצמו

“I am hidden from myself.”— St. Augustine (Foucault, 1988; Rose, 1999; Hochschild, 1983).

זהו חלק מהמאמר על ויסות רגשי- לחלק 1 כאן

הטענה שנבנתה עד כה אינה רק שמושג הוויסות הרגשי חותך חוויה ל“רגש”, או שהשפה והמדידה מקבעות חיתוך זה כאילו היה טבעי. מתברר עתה כי מושג הוויסות נשען גם על היסטוריה ארוכה יותר של בניית האדם כישות שאמורה להיות נגישה לעצמה, קריאה לעצמה, ובעלת יכולת לעבוד על עצמה מבפנים. אך אין זו רק היסטוריה של סובייקט נעשה־קריא. זו גם היסטוריה של שינוי באופן שבו “רגש” עצמו נעשה למה שהוא.

כדאי לדייק: העיסוק בדרכים להשפיע על תשוקות, מצבי נפש ותגובות אנושיות עתיק בהרבה מן המושג המודרני “ויסות רגשי”. מסורות פילוסופיות, דתיות וטיפוליות פיתחו לאורך הדורות אופנים מגוונים של ריסון, מידה, אי־היאחזות, זיכוך, קירור, טקס וטיפוח עצמי. אך אין להבין רצף זה כהיסטוריה מוקדמת של אותו מושג עצמו. להפך: הריבוי ההיסטורי והבין־תרבותי מראה כי “ויסות רגשי” הוא צורה מאוחרת יחסית, המאחדת תחת קטגוריה אחת שדות שונים מאוד של עבודה על תשוקות, יצרים, יחסים, הרמוניה חברתית, מצב רוחני וסדר קוסמי.

השאלה ההיסטורית, אם כן, אינה רק מתי הופיע מושג הוויסות הרגשי, אלא מה קרה למושג הרגש כאשר החל להיתפס כמשהו שאפשר וצריך לזהותו, להשוותו, לדווח עליו ולהתערב בו. במובן זה, עליית שיח הוויסות לא רק הוסיפה שכבת התערבות על מושג קיים של רגש; היא סייעה לעצב מחדש אילו מופעים של חוויה יוכרו בכלל כ“רגש”, באיזו צורה, ובאילו תנאים.

אפשר לתאר את השינוי הזה דרך ארבע תזוזות כרוכות. ראשית, רגש חדל להיות רק שם לדרך שבה אדם ועולם נפגשים, או למצב קיומי, מוסרי, דתי, גופני או יחסי, והלך ונעשה יותר ויותר מצב פנימי מובחן. שנית, גם בתוך הפנים, הוא חדל להיות חלק ממרקם כולל של נפש, אופי, תשוקה או מצב־עולם, והפך ליחידה שניתן לזהות, לשיים, לבודד ולהשוות. שלישית, רגש חדל להיות רק דבר־מה שמבינים, מפרשים, נושאים או סובלים, והפך למושא של פעולה: משהו שהאדם אמור לדעת מה לעשות איתו. ולבסוף, פורמט הפעולה הרגשית התעצב — מה הדרך הנכונה לפעול. מכאן שההיסטוריה של הוויסות הרגשי אינה רק היסטוריה של מושג חדש לניהול רגשות, אלא של עיצובו של רגש כיחידה פסיכולוגית קריאה וברת־ניהול.

אפשר להתחיל מהלך זה מן הרגע הפסיכואנליטי. הפסיכואנליזה אינה מציעה עדיין שפה של זיהוי מהיר, ניטור עצמי ואסטרטגיה. להפך: היא מעמידה במרכז דווקא את אי־שקיפותו של הסובייקט לעצמו. מה שפועל באדם אינו נתון לו במישרין; הוא מופיע בעקיפין, דרך סימפטומים, חזרות, חלומות, טעויות, יחסים והעברות. במובן זה, הפסיכואנליזה אינה מניחה סובייקט הקריא לעצמו, אלא חושפת את גבול הקריאות הזו. ואף על פי כן, היא מסמנת רגע מכריע בתולדות הפנימיות המודרנית: לא עוד עולם רווי כוחות שאינם ממוקמים בפשטות באדם, אלא אדם שבתוכו פועל משהו שיש לגלותו, לפרשו ולעבוד עליו. מה שהיה עשוי להופיע קודם ככוח, כגורל, כמצב של עולם, או כדרמה בין אדם לעולמו, נאסף בהדרגה אל תוך עומק נפשי, ומעמדו נעשה פנימי יותר, גם אם עדיין אינו שקוף.

אפשר לומר: הפסיכואנליזה אינה מייצרת עדיין סובייקט ניהולי, אך היא מסמנת צעד חשוב בדרך אליו. היא מעניקה לאדם פנים, אך פנים אלה עדיין אינם פניו של מנהל. הם עמוקים, מסוכסכים, חצויים, מלאים במה שאינו נגיש לידיעה ישירה. לכן הרגע הפסיכואנליטי חשוב כאן לא משום שהוא זהה לשיח הוויסות, אלא משום שהוא מסמן צורת מעבר: מעולם שבו מה שפועל באדם אינו ממוקם בו בפשטות, אל עולם שבו האדם הולך ונעשה האתר שבו דרמה זו מתרחשת.

השלב הבא משנה את היחס הזה מן היסוד. אם בפסיכואנליזה האמת של האדם מופיעה בעקיפין ודורשת פירוש, הרי שבמסגרות התנהגותיות וקוגניטיביות שונות היא מתורגמת בהדרגה לשפה של תגובות, משתנים, מנגנונים, קלטים, תוצאות ואסטרטגיות. לא עוד עומק נסתר שיש לפרשו, אלא מערכת תפקודית שיש לנתחה. במעבר זה, הפנים אינו נעלם, אך נעשה שקוף וחד משמעי ומוצג כמנגנון הניתן לתיאור דרך סיבתיות מכנית. מה שהיה קודם סובייקט מסוכסך נעשה בהדרגה מערכת של תהליכים. במקום משמעות סימפטומטית מופיעים תגובה, הרגל, הערכה, עיכוב ושליטה. זהו רגע קריטי, משום שכאן החוויה חדלה להיות רק מה שיש להבין, ומתחילה להופיע כמשהו שיש לשפר, לכייל ולהסדיר.

בנקודה זו גם משתנה הזמן של החוויה. אם בפסיכואנליזה  ממד הזמן היה מורכב. וצירי זמן רבים ותפיסות זמן רבות הוצגו. ובטכניקה היה מקום ממשי לשהייה, לחזרה, לחשיבה דרך מקצבים, תנועות מעגליות ומורכבות בזמן כמו גם להבניה של משמעות כתהליך בזמן המשתנה באופן מתמיד, הרי שכאן הולך ונבנה זמן אחר: זמן של זיהוי, התערבות ותוצאה. זהו לא רק שינוי של תיאוריה, אלא שינוי במבנה האפשרי של היחס לעצמי. האדם נעשה יותר ויותר מי שנדרש לא רק לשאת את מה שפועל בו, אלא לזהות אותו בזמן, להשטיח אותו לממד אחד, להעריך אותו, ולהגיב אליו נכונה. כלומר, לא רק פנים יש כאן, אלא פנים הנעשים בהדרגה בני־בקרה וניתנים לניהול.

מכאן כבר קצרה הדרך לשיח בן־זמננו על ויסות רגשי. הוויסות יורש מן הרגעים הקודמים שני דברים שונים מאוד: מן הפסיכואנליזה הוא יורש את ההנחה שמה שחשוב באדם פועל “מבפנים”; מן הביהביוריזם, הקוגניטיביזם ותרבות הניהול העצמי הוא יורש את הדרישה שמה שפועל מבפנים יהיה גם קריא, מדיד, ניתן לדירוג, ובר־התערבות. במובן זה, הוויסות הרגשי מופיע כצורת סינתזה היסטורית: הפנים נשאר חשוב אך חדל להיות מורכב ומסתורי.  אם יש עומק, הוא נוכח רק במידה שאפשר לתרגמו לתהליך ניהולי: לטריגר, עוצמה, תגובה, אסטרטגיה ותוצאה.

כאן גם מתבהר הקשר לתרבות רחבה יותר של ניהול עצמי. האדם המודרני המאוחר אינו מתבקש רק להרגיש, ואף לא רק להבין את רגשותיו, אלא לעקוב אחריהם, למסגר אותם, לדרג את עוצמתם, לדווח עליהם, וללמוד אילו טכניקות “עובדות” עבורו. החוויה אינה עוד רק מה שעובר על האדם, אלא גם מה שהאדם אמור לדעת עליו, לשפר בו, ולהפוך לבר־תפקוד. זהו ההקשר שבתוכו שיח הוויסות נעשה כמעט מובן מאליו: עולם שבו ערכה של חוויה נמדד לא מעט לפי מהירות הפיכתה לברת־קריאה, בת־עיבוד וניהול וניתנת לאופטימיזציה.

בהדרגה מוחלפת שאלת המשמעות בשאלת התפקוד והיעילות, ושאלת הנשיאה בשאלת הניהול. לא עוד תהליך של גילוי ויצירה כיצד לחיות עם מה שפועל בך, אלא כיצד לזהות אותו בזמן, למסגרו נכון, למנוע ממנו לחרוג מספי התיאום של העולם המשותף ולהשתמש בו בצורה יעילה.

זהו רגע היסטורי שבו היכולת להפוך חוויה לברת־עיבוד ושליטה נעשית כמעט חובה אנושית בסיסית. במובן זה, שיח הוויסות הרגשי אינו רק מתאר את האדם בן־זמננו; הוא אחד האופנים המרכזיים שבהם דמותו ממשיכה להיבנות.

להתרחבות זו יש גם השלכה מעשית מכרעת. כאשר חוויה מתורגמת לרגש פנימי שיש לנהלו, גם השאלה מה יש לעשות נוטה להתכנס אל האדם עצמו. הבעיה מתנסחת כבעיה של ניהול עצמי, ומכאן גם הפתרונות המועדפים: זיהוי, עיבוד, ויסות, שינוי תגובה. בתוך מסגרת זו, אפשרויות אחרות — כגון שינוי תנאים, עזיבת סביבה, ארגון מחדש של יחסים, שינוי קצב, או בחינה של המבנה המוסדי שבתוכו החוויה נוצרת — אינן נעלמות לחלוטין, אך הן נדחקות לשוליים או נתפסות כמשניות. כך, העולם נעשה לרקע, היחסים לטריגרים, והאדם לאתר העבודה המרכזי. אין הכוונה לטעון כי שיח הוויסות שולל אפשרות של שינוי תנאים, אלא כי הוא נוטה למסגר את הקושי בראש ובראשונה כקושי בניהול עצמי, ובכך להעניק עדיפות פרשנית ומעשית לפעולות מסוג זה.

אם כך, אין להבין את עליית מושג הוויסות הרגשי רק כהרחבה של ארגז הכלים הפסיכולוגי. מדובר בשינוי עמוק יותר: שינוי בתנאים שבתוכם רגש נעשה למה שהוא. ככל שהשדה דרש מן החוויה להיות קריאה, ניתנת לדיווח, להשוואה ולמספור, כך התחזקה גם צורת הבנה של “רגש” כיחידה פנימית נפרדת, הנתונה לניהול. אך בה בעת, אותה שפה עצמה התפשטה גם אל תחומים שבהם תנאי האפשרות שלה עצמם נחלשים או נעלמים. הוויסות, במובן זה, אינו רק תגובה היסטורית לרגש; הוא אחד המנגנונים שבאמצעותם רגש קיבל את צורתו המודרנית — ושבאמצעותם גם מצבים שאינם מתארגנים כרגש בדיד מוחזרים שוב ושוב אל אותו דקדוק ניהולי.

התרחבות המושג מעבר לתנאי האפשרות שלו

מושג הוויסות הרגשי נולד מתוך מסגרת שבה חוויה מובנת כרגש מזוהה, הנתון לאדם שיכול במידה מספקת לעמוד מולו. אך עם התפשטותו, הוא חדל להישאר מוגבל למסגרת זו, והחל לחול גם על מצבים שבהם תנאי האפשרות שלו עצמם נחלשים או נעלמים. כוחו של המושג אינו רק בכך שהוא מארגן אובייקט, אלא גם בכך שהוא ממשיך לתבוע תחולה גם במקום שבו אובייקט זה מתפרק.

כבר בתוך השדה שבו פועלות טכניקות הוויסות עצמן ניתן להבחין כי תחולתן אינה אחידה. חלק ניכר מהן מתמקדות במצבים של עוררות גבוהה: כעס, חרדה, פחד, מתח, הצפה. כך למשל, אדם שמרגיש שדופק ליבו עולה לפני מריבה זוגית, או עובד שחוזר הביתה ומתפרץ לאחר יום משפיל, מקבלים מיד שפה של זיהוי, השהיה, נשימה, פעולה הפוכה או שינוי פרשנות. במקרים אחרים, הטכניקות פועלות על רגשות שניתן לזהות ולשיים באופן יחסית מובחן: עצב, תסכול, בושה, אשמה. אדם האומר “נפגעתי”, “אני מתבייש”, או “אני מרגיש אשם” כבר פוגש שדה שלם של טכניקות שיכול לפעול עליו.

אך ישנם מצבים שבהם חלוקה כזו נעשית פחות ברורה ולכן גם מערכת הויסות נתפסת בעייתית. אדם המתאר ימים של ריקנות, חוסר טעם, קהות או תחושת “כלום” — לאו דווקא ידע לומר אם זה עצב, חרדה, כעס או עייפות. לעיתים יידרש ממנו לתרגם את המצב הזה לקטגוריה רגשית מסוימת כדי שניתן יהיה “לעבוד עליו”; ולעיתים המצב כולו יישאר בשוליים, כמשהו שקשה יותר למסגר כקושי בוויסות. הבחנה זו אינה משרטטת גבול חד, אך היא מצביעה על נטייה: עוד לפני מצבי הקצה, כבר בתוך שדה הפעולה של הוויסות, ניכר שהוא אינו נפרש באופן שווה על כל מרחב החוויה.

ראשית, שפת הוויסות מתרחבת גם אל מצבים שבהם אין אובייקט רגשי בדיד כלל, אלא שינוי כולל באופן שבו עולם, זמן ועצמי מופיעים. כך, דיכאון אינו תמיד מופיע כ“עצב חזק מדי”, אלא לעיתים כ"חשיכה נראית", "ערפל חנוק" שחודר לכל מקום. עולם שאיבד צבע, כזמן שאינו זז, או כקיום שכבר אינו נושא הבטחה. גם קריסת משמעות לאחר אובדן, או קהות ממושכת לאחר טראומה, אינן בהכרח “רגשות” במובן המובחן. במצבים כאלה, לדבר על “וויסות” משמעו לעיתים להחיל על מצב־עולם שלם שפה שמתאימה רק לאובייקט פנימי מובחן.

שנית, שפת הוויסות מתרחבת גם אל מצבים שבהם אין עצמי־מנהל במובן החזק. כך למשל בהתקף פאניקה, בפלשבק טראומטי, בחוויה פסיכדלית, או לעיתים אפילו בסערה אסתטית או ארוטית, האדם אינו מופיע לעצמו כמי שעומד מן הצד, מזהה את מה שמתרחש בו, ומחליט מה לעשות. במצבים כאלה, הדרישה “לעצור ולווסת” אינה רק קשה לביצוע; היא מניחה מראש עמדה פנימית יציבה שפשוט אינה נוכחת באותו רגע. לכן הקושי אינו רק בכך שהאדם “נכשל” לנהל את רגשותיו, אלא בכך שהמבנה שבתוכו ניהול כזה אמור להתרחש אינו מתקיים.

שלישית, היא מתרחבת גם אל מצבים שבהם אין זמן נורמטיבי לעיבוד ומבנה הזמן נחווה כקריסה כך למשל בטראומה, שבה אין בהכרח רצף שבו תחילה מתהווה רגש ולאחר מכן ניתן לזהותו ולהגיב אליו. האירוע עשוי להירשם ללא עיבוד, לשוב כהבזק, כפלשבק, או כתגובה גופנית שאינה נחווית כ“זיכרון” אלא כהתרחשות בהווה. במובן זה, לא מדובר בעיכוב בזיהוי, אלא בקריסה של הרצף שבתוכו זיהוי כזה אמור להתרחש. גם לאחר מכן, החוויה אינה בהכרח נעשית קריאה בזמן: היא עשויה להופיע באיחור, להתפזר, או להישאר מחוץ לשיום במשך זמן רב. כאן המושג “ויסות” פועל גם במקום שבו הזמן שהוא מניח — זמן של זיהוי, שיום והתערבות — כלל אינו מתקיים.

ולבסוף, שפת הוויסות מתרחבת גם אל תחומים שבהם מה שמופיע אינו “פנים” כלל, אלא יחס, שדה, מפגש או תנאי־עולם. כך למשל, עובד שאינו עומד בעומס כרוני, אישה שחייה בתוך מערכת יחסים פוגענית, או ילד שאינו מצליח לשבת בכיתה בשל מבנה חושי־מוסדי שאינו מתאים לו — כולם עלולים להיקרא במהירות במונחים של “קושי בוויסות”. במקום שבו ההתרחשות היא יחסית, גופנית, קצבית או מוסדית, מושג הוויסות נוטה לפרק מצב שלם לרכיבים שניתן “לעבוד עליהם”, ובכך מחמיץ את הממד שבתוכו השינוי מתאפשר מלכתחילה.

במובן זה, מושג הוויסות נעשה הגמוני דווקא ככל שהוא חדל להכיר בגבולות תחולתו. הוא אינו רק מתאר מצבים מסוימים, אלא מכליל מצבים שונים מאוד אל תוך אותו דקדוק ניהולי. אדם שנאבק שוב ושוב בדיאטות, למשל, עשוי להיקרא כמי שנכשל ב“שליטה עצמית וויסות עצמי”, גם כאשר מעורבים בכך מרכיבים גופניים, הורמונליים, גנטיים, חברתיים ותרבותיים. באופן דומה, קשיים של התמדה, של פרודוקטיביות או של הצלחה מקצועית נוטים להיתרגם לשפה של ניהול עצמי: האם האדם התמיד, התאפק, התארגן, שלט בדחפיו, תפקד נכון. כך מוחל דקדוק של ויסות גם על תחומים שבהם מרחב השליטה של האדם חלקי מאוד, ולעיתים מצומצם מלכתחילה.

להתרחבות זו יש גם השלכה מעשית מכרעת. כאשר חוויה מתורגמת לרגש פנימי שיש לנהלו, גם השאלה מה יש לעשות נוטה להתכנס אל האדם עצמו. הבעיה מתנסחת כבעיה של ניהול עצמי, ומכאן גם הפתרונות המועדפים: זיהוי, עיבוד, ויסות, שינוי תגובה. בתוך מסגרת זו, אפשרויות אחרות — כגון שינוי תנאים, עזיבת סביבה, ארגון מחדש של יחסים, שינוי קצב, או בחינה של המבנה המוסדי שבתוכו החוויה נוצרת — אינן נעלמות לחלוטין, אך הן נדחקות לשוליים או נתפסות כמשניות. כך, העולם נעשה לרקע, היחסים לטריגרים, והאדם לאתר העבודה המרכזי. אין הכוונה לטעון כי שיח הוויסות שולל אפשרות של שינוי תנאים, אלא כי הוא נוטה למסגר את הקושי בראש ובראשונה כקושי בניהול עצמי, ובכך להעניק עדיפות פרשנית ומעשית לפעולות מסוג זה.

מכאן נפתח הצעד הבא של המאמר. אם מושג הוויסות הרגשי נשען על הפשטה ניהולית הממירה ריבוי מישורים למישור אחד, יש לשאול מה קורה במקום שבו ההמרה הזו נסדקת — כאשר החוויה מסרבת להיעשות נקודה על ציר, כאשר הזמן אינו מתארגן כרצף של זיהוי והתערבות, וכאשר האדם חדל להופיע לעצמו כמי שיכול לנהל את מה שעובר עליו. בנקודה זו נפתח מחדש הצורך בשפה אחרת — שפה של מצב, תהליך וריבוי שאינו ניתן להשטחה.

להמשך המאמר על ויסות רגשי כאן