קורס פיסול תל אביב-"העור שבו אני חיה"

קורס פיסול תל אביב-"העור שבו אני חיה"

מתוך הרצאה נלוות בקורס הפיסול בתל אביב בערב על אמנות פלסטית ופסיכותרפיה:

לפיסול, במובנו הפיזי הנפשי, ציור ועיצוב (העצמי) ניצבים במרכז סרטו של פרדו אלמודבר -"העור שבו אני חיה."   אלמודבר עושה שימוש  בפסלי הבד של  לואיז בורז'ואה (שיצרה בגיל 92!) כדי להעביר את מורכבות היחסים שבן חוץ ופנים בהקשרים של יופי, מגדר וזהות מינית. ורה הכלואה פונה לאמנות כדרך לשמור על שפיותה, היא מציירת וכותבת על הקירות, היא מסתכלת בסרטים דוקומנטריים על בורז'ואה , ובסצנה המוצגת בסרטון שלמטה היא קורעת את הסדינים לפיסות (כמו אסיר המנסה לברוח מכלא על ידי סולם חבלים) ומתחילה ליצור מהם פסלי בד. הניגוד בן האסתטיקה המוקפדת, היופי המושלם עד כדי מוות של הבית והעיצוב שלה עצמה על ידי המנתח על פי אמות מידה קלסיות לבן פסלי הבד הקרועים שבורים, העצובים שהיא מכינה על פי בורז'ואה, מוצג כחיפוש של אני אמתי ומרד בזהות הנכפת עליה. אלמודובר מדבר על הסכנה שבחפצה שבמושגי היופי ( שמאז שנעשה הסרט-קיבלו משמעות קיצונית יותר ברשתות החברתיות). רוברט המנתח הפלסטי שאותו מגלם בנדרס, מתייחס אליה כיצירת אמנות. הוא מסתכל בה במסך ענק, כאובייקט אמנותי תוך שהיא שוכבת בתנוחה של ציור קלסי, אותו ציור ענק של טיטן התלוי מחוץ לחדר בו היא כלואה (תנוחה המשמשת אותה להסתיר את המרד שהיא מכינה).  היופי מסוכן, היופי הוא דו ממדי, התמכרות לו יוצרת 'אני מזויף'. המלחמה של ורה על מי שהיא, עוברת דרך ניסיונות התאבדות והרס עצמה-יצירת האמנות שרוברט מנסה ליצור. 

ניסוי ידוע שבדק את השפעת הזרקת הבוטוקס לפניי נשים וההשפעה הפסיכולוגית שלו, מצא שקיפאון שרירי הפנים עקב הזרקת הרעלן התבטא בשינוי התגובות הרגשיות של המוזרקות למראה סרטונים לעומת קבוצת הביקורת. נראה שנוצר מרחק רגשי בן המוזרקות לתכנים רגשיים. מניפולציה פיזית שהביאה להבעת הפנים הקפואה לא השפיעה על ההופעה חיצונית בלבד אלא שינתה גם את התוכן והאיכות הרגשית. במובן מסוים זו היא ההצדקה שניתן להיתלות בה מול הביקורת החברתית על ניתוחי אסתטיקה פלסטיים, הם לא עוסקים במראה חיצוני בלבד, יש להם יכולת לחדור אל זהותם הרגשית של המנותחים. הצעה ספקולטיבית משהו הייתה לטפל בבוטוקס כטיפול בדיכאון וחרדה. . לבשת את המדים שלך שוב". שואל הרופא המנתח את אימו/ סוכנת הבית שלו והיא עונה : "אני אוהבת את המדים שלי. הם גורמים לי להרגיש שאנחנו שוב ביחד".

,אלמודבר כנציג של תרבות קווירית הנלחמת על הזכות לעצב את המבנה הפיזי של האדם בניגוד לזהות הגנטית שלו בהתאם לבחירתו (ואשר הפכה את היופי להתמכרות קיצונית), מציג את המחירים ואת האפשרויות כסוג של הכנסת סוס טרויאני אל תוך החומות. החופש הטכני שמציעה הרפואה הפלסטית לפיסול הגוף, הבחירה החופשית בזהות מינית, הופכים גם לאפשרות (כמו כל התפתחות טכנולוגית) של כפיה פיזית ומטפורית. החופש הופך לשבי.
בתוך המרחב היפיפה בצורה פיזית( 'אל סיגרל' בפאתי טולדו), הבית המעוצב לפרטים בו מצולם הסרט ,השחקנית היפיפייה-אלינה אנאיה, היופי הופך לאימה, לקיפאון, ולאבדן. היופי הוא שליטה. אין מקום לחופש,(אותו חופש שלכאורה יצאנו לחפש דרך האפשרות להתערב בפיסול הגוף) חופש הוא אי סדר. כמו גם הטבע. בתמונה אחרת נראה רוברט מעצב עץ בונזאי ננסי על ידי חוטי ברזל. המורכבות של הסמל והסתירה הפנימית בתוכו מוקצנת בסוף הסרט, המודלים שנלקחו מהטבע (צורת העץ הטבעית) הופכים לעיוות ולמלחמה בטבע. השאיפה של רוברט היא ליצור עור מלאכותי, עור שלא יפגע לעולם, שיהיה בלתי חדיר, שיבודד את האדם מהעולם, חזון העור הזה הופך לחלום בלהות של כתונת כפייה. הבדים בהם בוחרת ורה לפסלים שלה קרועים וסדוקים, בזמן שרוברט מחפש את העור המושלם, הבלתי חדיר, הבלתי פגיע. בצילום מטה, מופיעה ורה, במסכת הפנים ובבגד הגוף שנועדו לשמור על עורה החדש ואבריה החדשים כמין בובת פליי מוביל בבית בובות. בובת משחק.

כניגוד לעבודות הפיסול בבד הנשיות והפמיניסטיות של לואיז בורז'ואה, מופיעים הציורים אותם בחר רוברט ובמיוחד ציור זה שצויר על ידי גולירמו פרז וילאלטה (Guillermo Pérez Villalta)- ונוס הנולדת מתוך צדפה. זוהי דמות נשית חסרת פנים, המתפקדת בעולם חסר פנים. גם רוברט, הרופא, הגבר- בדחפיו לשלוט ולעצב הוא קורבן של אותו חוסר שורשים וחוסר זהות. לא יודע מי אמו האמתית,  לכוד בתוך עצמו, הוא משחק תפקיד בטרגדיה של גורל ואופי המובילה לסוף בלתי נמנע, כפי שיודעת כבר משלב מוקדם  אמו. רוברט הוא מורד בטבע ובאלים שלכאורה משחק תפקיד הרואי כמו כל המורדים הגדולים, פרומתיאוס, סיזיפוס, לוציפר. אולם הוא אינו מעורר בנו הזדהות. האהבה שלו מוצגת כצורך רכושני שתלטני. הוא כולא ומנסה לעצב את מושאי אהבתו (זוהי תמה שחוזרת בסרטיו של אלמודובר, קשור אותי! אהוב אותי!-מ1990). הנשים אותן הוא אוהב תמיד בוגדות בו , בניסיון לברוח מהאהבה הכולאת, הקנאית והאובר פרוטקטיבית שלו, הוא מאבד את כולן. ולאחר מכן את עצמו. לרגע נדמה שיזכה בוורה בזכות האמון שהוא נותן בה, לרגע נראה שהוא מצליח לכתוב סוף אחר לסיפור שלו. אולם ורה מזכירה לנו  שגם לה יש סיפור לספר- לו היא בוחרת להישאר נאמנה. היא הורגת את רוברט, היא זוכרת מי היא.

הפסלים של לואיז בורז'ואה

דבי אולו-חוג פיסול