"הסדנה", מרכז טיפול פסיכולוגי בתל אביב-מדוע ילדים והורים מתרחקים?

'כל הורה זקוק למחילה מילדיו'-הילה בלום-איך לאהוב את ביתך

'היחסים שלי עם אמא שלי לא טובים, ועם שנות חיינו המצטברות והולכות נדמה הרבה פעמים שהם אפילו מחריפים. אנחנו כלואות בערוץ היכרות צר, סוער וכובל. מידי כמה שנים נראה שאנחנו מגיעות למיצוי, איזה רכות נמסכת בינינו. ואז הזעם צץ שוב, לוהט וחד, ארוטי בכוחו לדרוש תשומת לב. בימים אלה מצב העניינים בינינו קשה. דרכה של אמא  שלי להתמודד עם הזמנים הקשים היא להאשים אותי בקול רם ובפרהסיה במשהו שהוא אמת לאמיתה. בכול פעם שהיא רואה אותי היא אומרת "את שונאת אותי. אני יודעת שאת שונאת אותי." כשאבקר אותה היא תגיד לכל מי שנמצא בחדר במקרה-שכן, חברה, אחי, אחת האחייניות שלי-"היא שונאת אותי. אני לא יודעת מה יש לה נגדי, אבל היא שונאת אותי." באותה מידה היא מסוגלת לעצור אדם זר ברחוב כשאנחנו הולכות בחוץ ולומר ," זאת הבת שלי, היא שונאת אותי."  ואז להסתובב אלי ולהפציר בי, "מה עשיתי לך שאת כל כך שונאת אותי?" אני אף פעם לא עונה. אני יודעת שזה שורף לה, ואני נהנית לתת לה להישרף. למה לא? גם לי שורף.' –ויוויאן גורניק-קשרים חבולים.

הקשר בן הורים וילדים בוגרים הוא נושא מורכב המעסיק את שני הצדדים ומופיע  לא פעם כנושא מרכזי בטיפול הנפשי של אחד מהם. אחד הנושאים הטעונים בתחום הוא ההתרחקות והריחוק של הילדים הבוגרים הנוצר בדרך כלל ביוזמת הילדים. הספר קורע הקרביים של הילה בלום -"איך לאהוב את בתך" חותך את הנושא מזווית אחת וחושף  את הדינמיקה של מערכת יחסים אחת כזו.

ספר מומלץ אחר שתורגם לאחרונה –"קשרים חבולים" של ויוויאן גורניק-מציג מנקודת המבט של אישה בוגרת את קשריה עם אימה.   אחד המושגים שהפכו למושגים טרנדיים ויצרו דרך הסתכלות חדשה ושנויה במחלוקת על הקשר שבן הורים וילדים-הוא תסמונת הניכור ההורי. מושג שטבע ב-1985 פרופ' ריצ'רד גארדנר. הפסיכולוג דר'  ג'ושע קולמן הוא אחד האוטוריטות החשובות והמצוטטות  ביותר בתחום הקשרים בן הורים וילדים,  מציג לתפיסתי נקודת מבט מאוזנת המציגה  את המתחים, הסתירות והפרספקטיבות השונות האפשריות. בחרתי לתרגם כאן מאמר שהוא פרסם באטלנטיק  ב2021 . תחת השם: שינוי בערכי המשפחה האמריקאים יוצר ריחוק

גם ההורים וגם הילדים הבוגרים לא מצליחים לזהות עד כמה כללי חיי המשפחה השתנו בחצי המאה האחרונה.

למרות שמדובר באמריקה , הדברים נכונים גם לכאן.

שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן ומורה לאמנות. מנהל "הסדנה" -מרכז לטיפול פסיכולוגי יצירתי. בוגר הלימודים המתקדמים בפסיכותרפיה אנליטית המוכר על ידי American Psychological Association )- ובעל .M.A בפסיכולוגיה ואמנות (התמחות בתהליכים יצירתיים). בעל ניסיון רב בטיפולי פנים אל פנים וטיפול פסיכולוגי בזום. אני רואה ביצירתיות -במובנה הרחב והעמוק ביותר, את מרכזה של היכולת שלנו כבני אדם להתמודד עם המציאות- זו הפנימית וזו החיצונית.  "להיות אותנטי" -כותבת סימון דה בבואר-"פירושו להפוך ליצירתיים ולתבוע בעלות על מי שאנחנו, על האני שלנו, המעוצב באמצעות הבחירות שלנו."

למידע נוסף עלי ועל אפשרויות טיפול-ניתן ללחוץ  על הצילום המשמש קישור:

 

טיפול פסיכולוגי בתל אביב

לעיתים העבודה שלי מרגישה יותר ככהונה  דתית  מאשר כטיפול פסיכולוגי . כפסיכולוג המתמחה בריחוק משפחתי, הימים שלי עוברים בישיבה עם הורים הנאבקים בתחושות עמוקות של אבל וחוסר ודאות.

"אם אהיה חולה במהלך המגיפה, האם הבן שלי ישבור את ארבע שנות השתיקה שלו וייצור איתי קשר? או שאני פשוט אמות לבד?".

 "איך אני אמור לחיות עם סוג כזה של כאב, אם אני לעולם לא אראה את הבת שלי שוב?".

 "הנכדים שלי ואני היינו כל כך קרובים והריחוק הזה לא קשור אליהם. הם חושבים שנטשתי אותם?"

מאז שכתבתי את הספר שלי "כשהורים כואבים", הקליניקה  שלי לטיפול פסיכולוגי התמלאה באימהות ואבות שרוצים עזרה בריפוי המרחק עם ילדיהם הבוגרים ורוצים ללמוד כיצד להתמודד עם הכאב שבאובדנם. אני מטפל גם בילדים בוגרים המתנכרים להוריהם. חלק מהילדים הבוגרים האלה לא רוצים במגע מכיוון שהוריהם התנהגו בדרכים שהיו פוגעניות או דוחות.  מה שמחמיר את המצב לילדיהם ולעצמם, הוא שחלק מההורים אינם מסוגלים לתקן או להזדהות עם הנזק שהם גרמו או ממשיכים להסב. עם זאת, המחקרים האחרונים שלי - והעבודה הקלינית שלי במהלך ארבעת העשורים האחרונים - הראו לי שאתה יכול להיות הורה מצפוני ועדיין ייתכן שהילד שלך לא ירצה שום קשר איתך כשהוא גדול יותר.

פסיכולוג בתל אביב, טיפול פסיכולוגי בתל אביב

Tommi Toija- Amos Anderson Art Museum-פיסול תל אביב, הפסיכולוגיה של הניכור ההורי

בכל האמור לניכור , נראה שהורים וילדים בוגרים מסתכלים על העבר וההווה דרך נקודות מבט שונות מאוד. הורים הנפגעים מניכור  מספרים לי לעתים קרובות שילדם הבוגר משכתב את ההיסטוריה של ילדותו ומאשים אותם בדברים שהם לא עשו ו/או לא מכירים  בנוגע לדרכים שבהן ההורה הפגין את אהבתו ומחויבותו. ילדים בוגרים אומרים לי לעתים קרובות שההורה מכעיס אותם בטירוף  בכך שהוא לא מכיר בנזק שהוא גרם או שעדיין גורם. הוא  לא מכבד את הגבולות שלהם ו/או שהוא לא מוכן לקבל את הדרישות של הילד הבוגר למערכת יחסים בריאה.

שני הצדדים לרוב לא מצליחים לזהות עד כמה כללי חיי המשפחה השתנו בחצי המאה האחרונה.

"מעולם לא נתפסו קשרי המשפחה שזורים כל כך בחיפוש אחר צמיחה אישית, בשאיפה לאושר ובצורך להתעמת ולהתגבר על מכשולים פסיכולוגיים", אומרת ההיסטוריונית סטפני קונץ, מנהלת החינוך והמחקר של "המועצה למשפחה עכשווית",. "במשך רוב ההיסטוריה, יחסי משפחה היו מבוססים על חובות הדדיות ולא על הבנה הדדית. הורים או ילדים עשויים היו לנזוף זה בזה על אי כיבוד או הכרה בחובתם, אבל הרעיון שניתן להאשים קרוב משפחה על אי כיבוד/הכרה ב'זהות' של האדם היה בלתי מובן".

פסיכולוג רחובות

Shary Boyle , סדנאות פיסול קרמי למבוגרים, הפסיכולוגיה של הורים וילדים

ההיסטוריון סטיבן מינץ, מחבר הספר Huck's Raft: A History of American Childhood, עשה הבחנה דומה: "משפחות נלחמו בעבר על משאבים מוחשיים - קרקע, ירושות, רכוש משפחתי. הם עדיין עושות  זאת, אבל כל זה מוחמר ומתעצם בגלל הלך הרוח שנראה כאילו הוא ייחודי לתקופתנו. הקונפליקטים שלנו הם לרוב פסיכולוגיים ולא חומריים - ולכן קשים אף יותר לפתרון."

ב-The Marriage-Go-Round כתב הסוציולוג אנדרו צ'רלין מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס שהחל מסוף המאה ה-19, מקורות זהות מסורתיים כגון  מעמד, דת וקהילה החלו אט אט להיות מוחלפים בערכים בדגש על צמיחה אישית ואושר. עד המחצית השנייה של המאה ה-20, משפחות אמריקאיות עברו שינויים שלדברי שרלין היו "לא דומים לשום דבר שדורות קודמים של אמריקאים ראו אי פעם".

ההחלטה אילו אנשים אנו שומרים בחיינו או מחוץ להם הפכה לאסטרטגיה חשובה בדרך להשגת האושר הזה. אמנם אין שום דבר מודרני במיוחד בקונפליקט משפחתי או ברצון להתרחק ממנו, אבל ההמשגה של ניכור של בן משפחה כביטוי לצמיחה אישית, כפי שהיא נהוגה כיום היא כמעט בוודאות חדשה.

כמובן, לא כל האנשים מבססים את תפיסת המשפחה שלהם על עקרונות אישיים אלו. "רוב משפחות המהגרים, במיוחד אלה מהדור הראשון, עדיין מעריכות תלות הדדית וחובה משפחתית", ציין מינץ. "עם זאת, בעשורים האחרונים, רוב המשפחות האמריקאיות חוו היחלשות של קשרי משפחה [מורחבים] ושיעורים גבוהים של ניידות ופיזור. אטען שהגורמים הללו הפכו את ההזדמנויות לניכור משפחתי לגדולות מבעבר".

ספכיולוג בנס ציונה-הורים וילדים

Christina Bothwell-חלומות שקופים. יציקה אפוקסי שקוף , סדנאות אפוקסי. הפסיכולוגיה של הקשר ההורי.

נראה שהניכור משפיע על חלק קטן אך משמעותי מהמשפחות בארצות הברית, והוא מתרחש כיום דווקא על רקע השקעה ההולכת וגדלה של הורים בילדים. במהלך 50 השנים האחרונות, אנשים מכל המעמדות הסוציואקונומיים עבדו קשה יותר מאי פעם כדי להיות הורים טובים. הם ויתרו על תחביבים, שינה, וזמן עם חבריהם, בתקווה להביא  את צאצאיהם לבגרות מוצלחת.

בפן החיובי, ההשקעה המוגברת הזו, של זמן וחיבה גרמה לכך שהורים וילדים בוגרים נמצאים בקשר עקבי וחיובי יותר מאשר בדורות קודמים. בשל הסבירות לגירושים, להורים רבים בחצי המאה האחרונה, הייתה סיבה להאמין שהקשר עם ילדם עשוי להיות הקשר היחיד שעליו הם יכולים לסמוך - זה שיש סיכוי גבוה יותר שיישאר גם בעתיד. עם זאת, באותו האופן שבו ציפיות גבוהות באופן לא מציאותי מנישואים מגדילות לפעמים את הסיכון לגירושין. ציפיות גבוהות לא מציאותיות ממשפחות כמקורות לסיפוק אושר ומשמעות - עשויות להגביר את הסיכון להתנכרות.

מחקרים על ריחוק הורי וניכור הורי התרבו במהירות בעשור האחרון, וזה אולי משקף את המספר ההולך וגדל של המשפחות שנפגעו. רוב הניתוקים בין הורה לילד בוגר הם ביוזמת הילד, לפי סקר משנת 2015 של יותר מ-800 אנשים. מחקר שנערך בקרב אימהות מגיל 65 עד 75 עם לפחות שני ילדים בוגרים חיים מצא שכ-11% היו מנוכרות מהילד ו-62% דיווחו על קשר של פחות מפעם בחודש עם לפחות ילד אחד.

במחקרים אלו ואחרים, הסיבות השכיחות שניתנו על ידי הילדים הבוגרים המנוכרים, היו התעללות רגשית, פיזית או מינית בילדותם על ידי ההורה, התנהגויות "רעילות" כגון חוסר כבוד או פגיעה, תחושת חוסר תמיכה והתנגשויות ערכיות. הורים נוטים יותר להאשים את הניכור בגירושים שלהם, בבן/בת הזוג של ילדם או במה שהם תופסים כתחושת ה"זכאות" של ילדם.

פסיכולוג בראשון לציון-ניכור הורי

Tommi Toija, קורסי פיסול נס ציונה, הפסיכולוגיה של הילד המנוכר.

התרחקות חמורה יכולה להתרחש מסיבות רבות. נראה שגירושים מגבירים את הסיכון של התרחקות הן  עבור אימהות והן עבור אבות - במיוחד לאבות. אבות נמצאים גם בסיכון גבוה יותר להתנכר לילדיהם אם הם מעולם לא היו נשואים לאם, ועשויים לקיים יחסים רחוקים יותר עם ילדיהם, אם הם יתחתנו בשנית מאוחר יותר בחיים. במחקר  שלי בקרב יותר מ-1,600 הורים מנוכרים המסוכם בספרי הקרוב, "כללי הניכור", יותר מ-70 אחוז מהנשאלים התגרשו מההורה הביולוגי השני של הילד המנוכר.

מדוע גירושים מגדילים את הסיכון?

בעבודתי הקלינית ראיתי כיצד גירושים יכולים ליצור שינוי הערכה בצורה  קיצונית של קשרים ארוכי טווח של נאמנות, הכרת תודה ומחויבות במשפחה. זה יכול לפתות הורה אחד להרעיל את הילד נגד השני. זה יכול לגרום לילדים לבחון מחדש את חייהם לפני הגירושים ולשנות את נקודת המבט שלהם, כך שהם כעת תומכים בהורה אחד ומתנגדים להורה אחר. זה יכול להביא אנשים חדשים - הורים חורגים או אחים חורגים - להתחרות עם הילד על משאבים רגשיים או חומריים. גירושין - כמו גם פרידה של הורים שמעולם לא נישאו - יכולים לשנות את מסלולי הכבידה של משפחה, כך שלאורך זמן, חברי המשפחה מתרחקים  עוד ועוד זה מזה, וכשהם עושים זאת, ייתכן שהם לא ירגישו צורך לחזור.

פסיכולוג אונליין-טיפול בניכור הורי

קורסי ציור למבוגרים-הפסיכולוגיה של הפלישה ההורית.

אבל במקרים אחרים, ניכור נולד מאהבה. אחד החסרונות של הורות זהירה, מצפונית וחרדתית שהפכה נפוצה בארצות הברית הוא שלפעמים הילדים שלנו מקבלים מאתנו יותר מדי - לא רק מהזמן והמסירות שלנו, אלא גם  מהדאגה שלנו. לפעמים הזרם הקבוע של התנועה שלנו כלפי הילדים יוצר גל כל כך חזק שהוא מאיים לסחוף  אותם מהמעגנים שלהם; זה משאיר אותם לא מסוגלים למצוא את עצמם אלא אם הם נמצאים בבטחה מעבר להישג ידו של ההורה. לפעמים הם צריכים לעזוב את ההורים, כדי למצוא את עצמם.

ולפעמים ילדים מרגישים אחריות רבה מדי לאושר של הוריהם. לעתים קרובות אני שומע ילדים בוגרים מנוכרים מבקשים מהוריהם גבולות טובים יותר כתנאים לפיוס. אנדרו סולומון כתב ב"רחוק מהעץ", "אין סתירה בין לאהוב מישהו לבין תחושת נטל שנוצרת על ידי אותו אדם. להפך , אהבה נוטה להגדיל את הנטל".

אבות ואימהות רבים אומרים לי שהם מרגישים נבגדים בגלל חוסר הזמינות או ההיענות של ילדיהם, במיוחד אלה שסיפקו לילדיהם חיים שהם רואים בהם מעוררי קנאה בהשוואה לילדותם שלהם.  אמר לי ג'וזף אי דיוויס, סוציולוג מאוניברסיטת וירג'יניה, הורים מצפים ל"קשר הדדי של קרבה" שבו שנות ההורות שלהם יתוגמלו על ידי קרבה מאוחרת יותר.

פסיכולוג למבוגרים-ניכור הורי סדנאות אמנות-הפסיכולוגיה של הקשר ההורי

אגנס קאלארד, פרופסור לפילוסופיה מאוניברסיטת שיקגו, , אמרה לי שהציפייה הזו להדדיות טעונה במיוחד כי "היום, הגבול של הורות אינו ברור. אם די בקבלת מחסה, מזון וביגוד, אז רובנו צריכים להיות אסירי תודה להורינו, ללא קשר לאיך החיים שלנו מתנהלים". עם זאת, אם הורים אמורים ליצור מבוגרים מאושרים, אז, בן אם זה הוגן  או לא, ילדים בוגרים עשויים להטיל על ההורים, אחריות לאומללותם.

מניסיוני, חלק ממה שמבלבל היום ההורים לילדים בוגרים הוא כמה מעט כוח יש להם כשהילד שלהם מחליט לסיים את הקשר. מנקודת המבט של הילד הבוגר, ייתכן שיש לו הרבה מה להרוויח מהתרחקות: השחרור מאלה הנתפסים כפוגעים או מדכאים, תביעת הסמכות והשליטה במערכת יחסים ותחושת הבחירה והשליטה על האנשים שהוא רוצה  לשמור בחייו. לאם או האב, אין מה להרוויח כאשר ילדם מנתק מגע. הורים מתארים לעומת זאת, תחושות עמוקות של אובדן, בושה וחרטה.

פסיכולוג מומלץ ברחובות-קשר בן דורי

סדנאות משפחתיות-הפסיכולוגיה של הריחוק והקירבה.

בעוד שרוב המחקר מתמקד בהורים וילדים בוגרים, ריחוק בין בני משפחה אחרים גם הוא  לא נדיר. קריסטינה שרפ, פרופסור לתקשורת באוניברסיטת וושינגטון, מצאה כי ריחוק בין הורים וילדים בוגרים לעתים קרובות מתפתח ויוצר סוגים אחרים של פילוגים משפחתיים. במחקר על ניכור בן אחים, לוסי בלייק מרצה באוניברסיטת אדג' היל,  מצאה כי ויכוחים על טיפול בהורים מזדקנים היו גורם שכיח לשסעים הללו, כמו  גם התעללות מצד אחים. היא גם גילתה שאחים מנוכרים דיווחו לעתים קרובות על טיפול גרוע יותר בהם על ידי הוריהם מאשר אחיהם האחרים.

לאחר שהתנכרה להוריה, העיתונאית והחוקרת בקה בלנד הקימה את Stand Alone, ארגון צדקה בבריטניה המספק מידע ותמיכה לאנשים מנוכרים למשפחותיהם. היא מציינת שלפני ששוקלים ריחוק, חיוני ליידע את ההורה יותר על הסיבה לקונפליקט. "למרות שניכור וריחוק  עשוי להיות הכרחי מאוד, חשוב שתיתן להורים שלך זמן והזדמנות לשמוע את נקודת המבט שלך ומה אתה רוצה שהם ישנו", אמרה בלנד. לאלו הפתוחים לפיוס, היא מציעה גם, לעבוד עם מטפל משפחתי או מגשר כדי לדבר על נושאים רגישים או כואבים עם ההורים שלו.

מכיוון שהילד הבוגר בדרך כלל יוזם את הניכור, ההורים הם לרוב אלה שצריכים לעשות את הצעדים הראשונים לקראת פיוס. בטיפולים שלי  ובסקר שערכתי, ראיתי שכאשר מתרחשים פיוסים, הורים מייחסים לרוב את התיקון המוצלח למאמצים מצדם לתקן, כמו לקיחת אחריות על נזקי העבר; גילוי אמפתיה לנקודת המבט והרגשות של הילד הבוגר; הבעת נכונות לשנות התנהגויות בעייתיות; וקבלת בקשת ילדם לגבולות טובים יותר סביב פרטיות, כמות מגע וזמן בילוי עם נכדים.

פסיכולוגים מומלצים בתל אביב

סדנאות ציור-הפסיכולוגיה של הקירבה והריחוק

זה גם חיוני להימנע מדיונים על "נכון" ו"לא נכון", במקום זאת  חשוב להניח שיש לפחות גרעין של אמת בפרספקטיבה של הילד, גם אם היא מנוגדת לנקודת המבט של ההורה.

לעתים קרובות נראה כי אבות פחות מוכנים לקבל את התנאים הללו לקשר מחודש מאשר אימהות. הנכונות של אימהות להזדהות או לעבוד כדי להבין את נקודת המבט של הילד עשויה לנבוע מהדרכים שבהן נשים נתונות לרמה גבוהה יותר של אחריות לשמירה על יחסי משפחה מאשר גברים. גם אבות פצועים עמוקות מהניכור, אבל הנטייה של גברים היא לחפות על דיכאון בכעס. נסיגה חברתית ומידור רגשי עשויים לגרום להם להיראות פחות מושפעים רגשית ממה שהם באמת. הם עשויים גם להרגיש שדחיית הבקשות של הילד תואמת יותר את התפיסה והאידיאלים שלהם לגבי גבריות ושמירה על הסמכות במערכת היחסים.

יש מאפיינים טובים ורעים בחיי המשפחה המודרניים, שבהם היחסים מבוססים לעתים קרובות יותר על קשרי חיבה מאשר על חובה או ציות. בזמנים אלו, האנשים שאנו בוחרים להיות קרובים אליהם מייצגים לא רק העדפה, אלא הצהרה עמוקה של זהותנו. אנו משוחררים להקיף את עצמנו באלה המשקפים את הערכים העמוקים ביותר שלנו - כולל ההורים. אנו מרגישים רשאים לקרוא לאנשים הקרובים לנו להיות רגישים יותר לצרכים שלנו, לרגשות שלנו ולשאיפות שלנו. חופש זה מאפשר לנו להיות מנותקים ומוגנים מפני בני משפחה פוגעים או מתעללים.

פסיכולוג מומלץ בנס ציונה

קורס רישום-פסיכולוגיה של הקשר

עם זאת, בתרחישים פחות קיצוניים, סיפור האהבה האמריקאי שלנו עם הצרכים והזכויות של הפרט מסתיר כמה צער אנו יוצרים עבור אלה שאנו משאירים מאחור. אנו עשויים לראות בניתוק מבני משפחה עמדה אמיצה ולא נמנעת או אנוכית. אנחנו יכולים לשכנע את עצמנו שעדיף לנו להיות לבד מאשר לעשות את העבודה הנדרשת כדי לפתור סכסוכים. חלק מהבעיות עשויות להיות בלתי פתירות, אבל יש גם מערכות יחסים שלא צריכות  ללכת לאיבוד לנצח.

לפעמים מפתה לראות בבני המשפחה עוד נטל בחיים תובעניים ממילא. זה יכול להיות קשה לראות את הניסיונות המביכים שלהם לטפל בנו, את האופי המבלבל של המאבקים שלהם, ואת ההיסטוריה שהם נושאים, פורעת  את ההווה. זה יכול להיות קשה להתנצל בפני מי שפגענו בו וקשה לסלוח למי שפגע בנו. אבל לפעמים היתרונות עולים על החסרונות. טארה ווסטובר כתבה בספר הזיכרונות שלה, Educated, "אני יודעת רק את זה: שכאשר אימא שלי אמרה לי שהיא לא הייתה האימא בשבילי שהיא רצתה להיות, היא הפכה לאימא הזו בפעם הראשונה".

כולנו פגומים. עלינו לזכור זאת. כשאנחנו מחליטים את מי לשמור בחיינו או מחוץ להם - ואיך להגיב לאלה שכבר לא רוצים אותנו בחיינו.