לימודי ציור ואמנות-דניאל ריכטר

לימודי ציור ואמנות-דניאל ריכטר

כשדניאל ריכטר מדבר על ציור ועל לימודי ציור ואמנות, מתברר לי שאף פעם לא שמעתי שיחה כנה בגובה העיניים מפי אמן על עצמו. כשציירים מדברים על הציורים שלהם, כשפסלים, או אמני מיצג או מדיה, מדברים על האמנות שלהם, הם מדברים דרך המיתוס וההתרגשות שהפנימו על יצירה ואמנות. הם מדברים כמכורים או כחברי כת מסיונריים המשווקים את הבשורה. אחרי הכול, הבחירה בלימודי ציור ואמנות כקריירה מפחידה אותנו. זה כיוון כל כך לא מציאותי במציאות הנוכחית, שעלינו להתגייס ולגייס שכנוע פנימי כדי לעשות אותו. כדי להמיר את דתנו -לאמנות.

 דניאל ריכטר התחיל כצייר פוליטי וחברתי ובמובן מסוים תמיד נשאר כזה-לדעתי. לעבודות שלו ישנה איכות מסוימת של כרזה או פוסטר תמידית. הוא שולט ביכולת מניפולטיבית של מכירה של מסר המתחבא מתחת למסר אחר. ריכטר מספר סיפורים על מציאות אלטרנטיבית דרך ציור, הוא יוצר אשליות ומוכר נרטיבים, ועושה את זה מצוין, אבל גם דואג להציג אותם  בסוגריים. באירוניה מסוימת, עם אותה תחושת הגזמה קלה שיש להצגת האלימות בסרטי טרנטינו-ההופכת את האלימות ללא מציאותית. כמו אמא המסבירה לילד עם העיניים הפקוחות לרווחה במיטה-זה רק סיפור-כדי שלא יהיו לו סיוטים בלילה. מה שאף פעם -לא מנע מאף ילד סיוטים. במיוחד כשהסיפור טוב וריכטר מצייר סיפורים טובים, סיוטים מעולים.

"ישנה הבטחה מסוימת בציור מופשט שאינו מיצג משהו בעולם. יש בו חופש מסוים שהתעניינתי בו."

ריכטר הוא אמן גרמני, יליד 1962, כמוני. מה שאומר שהוא שייך לדור של אחרי המלחמה, אבל לא הרבה אחרי המלחמה. מספיק קרוב למלחמה כדי שלא תהפוך לסתם היסטוריה. גרמניה עוברת לא מעט מהפכים בתקופת התבגרותו, והגדול שבהם הוא איחוד הגרמניות. נפילת החומה, שריכטר בזמנו, יוצא כנגדם. הציורים שלו גורמים לי לחשוב מצד אחד על ציורי גרפיטי על החומה, ומצד שני על האיכויות הפסיכודליות של צבע שיוצרים למשל שרפי האפוקסי. ( מה שמביא אותי להזכיר שיש לנו אפוקסי קריסטלי למכירה- מגרמניה. אחרי הכול, גם אני חי במציאות כלכלית). הוא מתחיל ללמוד ציור בגיל מאוחר יחסית-29. כפי שהוא מתאר זאת מחוסר ברירה-אין לו אפשרויות רבות אחרות. הלימודים האקדמיים בגרמניה בחינם. כמי שהיה מעורב, אם כי בצורה שולית, בעולם המוזיקה-הוא מעצב כרזות, פוסטרים ועטיפות תקליטים. זה מלמד אותו ליצור אמנות קומוניקטיבית ובמובן מסוים מניפולטיבית. הוא חייב לתפוס את עין הצופה תוך שניות ולהתבלט עלי ידי צבע  וצורה. המתח בן עולם פנימי ומודעות חיצונית, חברתית, שיווקית ופוליטית. הוא מתח שילווה אותו לאורך הקריירה וייפתר בנקודות שונות על ידי איזון שונה (ובכך אני חולק על אלו הרואים בציוריו המאוחרים התרחקות מהמודעות החברתית שאפיינה את זהותו האמנותית המוקדמת). בתחילה הוא מצייר בסגנון שניתן לתאר כמופשט, אולם לקראת 2002 מתחילות להופיע בציוריו דמויות. ההשראה להן היא צילומי עיתונות, דימויים שהוא גוזר. הצבעים בהם הוא עושה שימוש, יוצרים מנעד לא צפוי ומוזר- צבעים בהירים וזוהרים-מלאכותיים במידה רבה-מה שתורם לאיכות הלא מציאותית של העולם שהוא יוצר. השפעות של ציירים סימבוליסטים כג'ימס אנסור ואדאורד מונק בולטות בעבודותיו, אבל השפעות לא פחות בולטות, הן השפעות מעולם הפופ המסחרי -כמו עטיפת התקליט האייקונית של קינג קרימזון מ1969 -שצייר בארי גודבר. השפעה אחרת היא עולם הגרפיטי עם צבעי ספרי הצבע הפלורסנטיים.

בארי גודבר-עטיפת תקליט כאמנות משפיעה.

"הבעיה היא הדימויים שבהם אנו משתמשים. בוא נגיד שהסטודיו לציור הוא ספוג והעולם בחוץ הוא מים. והסטודיו נסחט מהמים על ידי היד הגדולה של ההתנסות והניסיון. אם כך הסטודיו הוא ספוג הנטבל במציאות ואז נסחט. כן זה דימוי טוב. עבודתי באופן מובן מאיליו מתבססת על המציאות, האמנות של כולם כך. היא מושפעת על ידי העולם האמתי. היא מושפעת מרעיונות על העולם האמתי. ואז השאלה היא מהו העולם האמתי? אחד הדברים הראשונים שאנו מבינים הוא שאנו מקבלים את מה ששם, בצורה מובנת מידי מאליה-כאמתי. כשאנו לומדים על עצמנו ועל החברה, אנו מבינים שהמציאות של כל אחד מאתנו שונה."

"יש לי גישה  מסוימת כלפי ציור וכלפי אמנות בכלל שיש לה קשר למצב של אחרי המלחמה. הקונפליקט באמנות הוא בן סיפור, עלילה ובן ציור מופשט.  אני מרגיש שאמנות חיבת להיות רלוונטית, ושציור צריך להיות מודע לעצמו ולבקר את עצמו. שמתי לעצמי למטרה תמיד, לא לצייר בצורה אזוטרית, המיועדת לחוג מצומצם של אנשים, אלא לעשות אמנות המושפעת מהמציאות ומשפיעה עליה. "