סדנה לחשיבה יצירתית: הכלה וחרדה.


כדי להיות יצירתי, נדרשים בן היתר מספר תנאים.

חלקם קשורים לסביבה החיצונית וחלקם קשורים למציאות הפנימית. כשאני מדבר על הסביבה החיצונית אני מדבר על בטחון רגשי מסוים שצריך לחוש היוצר כדי ליצור, יש לזה קשר עם קבלה וסובלנות ואפילו על יצירת סביבה חברתית ופיזית שמעודדת חופש, שונות וחריגות. כמובן שלכל אדם תתאים סביבה שונה, יש אנשים שחופש גדול מידי יפחיד ויסגור אותם.

כשאני מדבר על מציאות פנימית כוונתי בעיקר להשעיה של הביקורתיות ולהתמודדות עם החרדה הפנימית שכל עשייה יוצרת. וכל עשיה מערבת חרדה במידה מסוימת , חרדה היא חלק מהפעולה ותנאי לכול פעולה. כפי שהבחין כבר סארטר ("החרדה אינה מסך המפריד אותנו מהפעולה, אלא היא חלק מהפעולה עצמה.").

 (יש לי למשל הרהורים על הבעייתיות של לימוד נגינה קלסית בגיל צעיר, או ריקוד קלסי,  מכוונים את אוזן הילד לשמיעה של טעויות, הימנעות מטעות הופכת להיות חזון כל, מחזקים נטיות לפרפקציוניזם , "ביצוע מושלם" עומד לפני פרשנות אישית, ורק אחרי שמשיגים אותו ניתן לצקת בו מרכיבים אישיים. מלמדים את הילד להפוך לכלי -ולא ליוצר. נכון שיש מעטים שלוקחים את המגבלות הללו ויוצקים בהם תוכן יצירתי, אבל התחושה שלי שאצל רוב התלמידים המחיר גבוה מהתמורה).

כל מי שעוסק בפיתוח יצירתיות מכיר את סיפורי המיני טראומות שנגרמו לילדים בגיל בית הספר וגרמו להם לחשוב על עצמם כלא יצירתיים. אני לא מכיר מחקר שבדק אם ישנה רגישות גדולה יותר בתחום היצירתיות לביקורת מאשר בתחומים אחרים. יתכן שיצירתיות קשורה לעולם פנימי וביטוי עצמי ולפיכך הרגישות בה גדולה יותר. בכל מקרה, אני מכיר הרבה אנשים שאירוע אחד של כישלון יצירתי גרם להם להירתע מהתנסויות נוספות.

אציין שישנה גישה מנוגדת לתנאים ליצירתיות הרואה בה מרד והתנגדות. יצירתיות נובעת על פי גישה זו מהתמודדות עם תסכול. לפיכך סביבה מכילה מידי לא תצמיח פתרונות יצירתיים, אם נחייה בגן עדן סביר שלא נפתח טכנולוגיה.  גם אני רואה חשיבות במרד בקיים כיסוד יצירתי עמוק. יתכן שמחנות שבויים ובתי כלא מעודדים אצל מקצת האנשים יצירתיות המופנית לבריחה מהם, אבל מרבית האנשים ישקעו לפסיביות וייאוש נרכש. הקושי בו אני נתקל בדרך כלל היא כזה של רגישות שגורמת להימנעות ושנובעת מביקורת בעבר שלא הייתה מותאמת לקצב ולמיקום של האדם. אני כן מאמין שיש צורך במתח בן הכלה לשיקוף מציאותי ונכון. שיקוף מציאותי ונכון לוקח בחשבון את עולמו הפנימי של היוצר , מאין בא ולאן הוא הולך, בלי הקשר כזה קשה להבין גם פעולות פשוטות. 

בווידאו מטה מתאר דיוויד קלי את החרדה מפני יצירתיות כסוג של פוביה. ומתאר תהליך הכחדה של חרדת היצירתיות על ידי חשיפה לאובייקט מעורר החרדה בהדרגה-תוך שליטה ודירוג של התסכול והפחד.  הוא טוען  שבניית בטחון יצירתי מעלה את איכות החיים בכל המישורים ומהווה במובנים מסוימים חווית מפתח לקיום טוב יותר.

לפעמים נדמה לי שתשעים אחוז מהעבודה של של הסדנה לחשיבה יצירתית או שבלימוד ציור ולימוד פיסול- זו היכולת לראות את הפיסול, את הציור, מנקודת מבטו של התלמיד.  לתת לו חלל בתוך הבטן  לעבוד בו -חלל לא ביקורתי  שמאפשר התקדמות,  ומאפשר גם אמון (אמון שצריך לזכות בו) וכנות. 

לכן סוג מסוים של ביקורת הכרחי.   אולם ביקורת צריכה להיות מותאמת  ולהגיע רק אחרי שנוצר אמון מספיק בקשר או בברית שלנו ולעיתים זה לוקח זמן.  גם כשיש ביקורת היא צריכה לבוא מתוך החלל הזה המשותף והפנימי. אנחנו בשלב זה איברים פנימיים של אותו גוף, מערכת עיכול משותפת בלשונו של מייקל איגן -יחד אנחנו יכולים לעכל ולהפוך למזון את מה שכל אחד מאתנו לבדו -לא מסוגל. מתי שהוא נוכל להיפרד ואז אוכל להסתכל בעבודה היצירתית מבחוץ.

  בסופו של דבר הבחירה באומנות קשורה לצורך בביטוי עצמי, אחרי שיש קול לעצמי אפשר לדבר על פיתוח קול ושירה.

"עלינו שוב ושוב לקפוץ מצוקים,  ולפתח כנפיים בדרך למטה"-קורט וינגוט

חוגי קרמיקה

קורס קרמיקה-טקסטורות

קורס פיסול בחוט ברזלסדנת פיסול בחוט ברזל