ראיון יפה שערך גדעון לב (הארץ 22.09.21) עם הפיזיקאי קרלו רובלי.  הוא ההסבר המקורי והיפה ביותר לתאוריית הקוונטים שאני מכיר, אבל גם מעבר לכך. רובלי מציג תפיסה המדברת על המציאות הפנימית והחיצונית שלנו. תפיסה שאני מזדהה עמה- הן בצורת ההוראה שלי בסדנאות הציור, בסדנאות הפיסול והן בצורה שבה אני תופס פסיכותרפיה וטיפול נפשי.

הפיזיקאי קרלו רובלי סבור שאין דברים כשלעצמם, רק יחסים בין דברים

פרופ' רובלי, שנחשב בעיני רבים לילד הרע של הפיזיקה, חושב שהוא מצא דרך ליישב בין התיאוריה של איינשטיין לבין תורת הקוונטים. הוא עוד לא הצליח להוכיח את זה, אבל כבר חולל סערה בעולם המדע

 

פורסם ב-22.09.21

זוהי אחת החידות הגדולות ביותר שניצבות בפני האדם: מהו הדבר הבסיסי ביותר שישנו? מאז ימי יוון הקדומה, ואולי גם קודם לכן, מחפשים פילוסופים ומדענים אחר נקודת המוצא שממנה מגיעים כל שאר הדברים. היו שהציעו שהתשתית הבסיסית ביותר היא חומר, אחרים דיברו על תודעה, על אלוהים, על שדות, צורות אפלטוניות, אטומים, חלקיקים אלמנטריים, הרוח המוחלטת, אנרגיה, שפה.

רשימת המועמדים ארוכה, אומר הפיזיקאי האיטלקי פרופ' קרלו רובלי, אלא שאף לא אחת מהתשובות הצליחה לזכות בהסכמה גורפת. כעת מציע רובלי תשובה מפתיעה משלו לשאלת השאלות, שגם אם לא תסיים את הדיון בן אלפי השנים, עשויה לשנות לחלוטין את תמונת העולם שלנו.

רובלי, 65, היה לאורך רוב הקריירה שלו איש מדע ששמו לא חרג מתחומי הקהילה האקדמית. הצעה לכתוב טור בעיתון האיטלקי "Il Sole 24 Ore" פתחה בפניו אפיק ביטוי חדש, שהתגלה כפורה מאוד. מאז פירסם חמישה ספרי מדע פופולרי שתורגמו ל–43 שפות והפכו אותו לכוכב עולמי. ספרו המצליח ביותר, "שבעה שיעורים קצרים על פיזיקה", נמכר באנגלית בלבד ביותר ממיליון עותקים בשנה שבה יצא לאור (2015), ונחשב לספר המדע שנמכר הכי מהר בהיסטוריה. ב–2019 הוא נבחר על ידי המגזין "Foreign Policy" לאחד ממאה ההוגים החשובים בעולם, הפיזיקאי היחיד ברשימה.

אף על פי שפירסם שני ספרים בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג' ויותר מ–250 מאמרים, שצוטטו בספרות המקצועית 44 אלף פעמים, הוא נחשב על ידי רבים בעולם האקדמי לדמות אקסצנטרית, "ילד רע" שמקדם תיאוריות יומרניות במיוחד. עם זאת, בסדרת שיחות זום ומייל שנמשכה לאורך כמה שבועות, בפיסות פנאי שמצא בלוח הזמנים העמוס שלו, התגלה רובלי כאיש עדין וצנוע בצורה מפעימה ממש.ר

בספרו האחרון רובלי מטפל בנושא שהקדיש לו את רוב שנותיו כחוקר — מכניקת הקוונטים. זה לא פשוט לגבש טקסט פופולרי, שלא לומר רב־מכר, על הנושא המורכב. אבל ההתלהבות של רובלי מידבקת. "מכניקת הקוונטים היא התיאוריה הבסיסית הטובה ביותר שיש לנו על התפקוד של העולם הפיזיקלי", הוא אומר. "היא נתנה לנו אינספור יישומים טכנולוגיים, מלייזרים עד אנרגיה גרעינית, ממחשבים עד מכשור רפואי, היא הבהירה את התפקוד של אטומים, מוצקים, פלזמות, את צבע השמים, הדינמיקה של הכוכבים, המקורות של הגלקסיות, אלף היבטים של העולם. והיא מעולם לא טעתה. זוהי התיאוריה הבסיסית היחידה בנוגע לעולם שעד היום לא נמצא בה אף פגם או טעות. היא הלב הפועם של המדע המודרני. אבל היא נותרה מסתורית לגמרי, מטרידה אפילו".

באופן שהולם את אופיה, התגלתה התיאוריה באקראי בהלגולנד, אי זעיר, סחוף רוחות וצחיח בים הצפוני, אי שעל שמו קרא רובלי לספרו החדש. בקיץ 1925 עשה דרכו לאי מדען צעיר מאוד ושמו ורנר הייזנברג, כדי להימלט מהתקף אלרגיה חריף. בחדרו שבאי שקע הייזנברג בחישובים, עד לרגע שבו חווה את הדבר הכי קרוב להתגלות שהפיזיקה מאפשרת (אגב, רובלי מציין שפירוש השם "הלגולנד" הוא "האי הקדוש"). הייזנברג כתב ביומנו: "זה היה שלוש לפנות בוקר, כשתוצאות חישוביי ניצבו לנגד עיניי. הן היו נכונות בכל המובנים... בתחילה הייתי מבוהל מאוד. היתה לי התחושה שהגעתי מתחת לפני השטח של הדברים והתחלתי לראות מעמקים יפים בצורה מוזרה". זהו הרגע, אומר רובלי, "שבו נולדה המהפכה המדעית שהיא כנראה הגדולה ביותר בהיסטוריה".

המאמר שכתב הייזנברג בן ה–23 בעקבות ההתגלות המדעית שחווה על האי נפתח במשפט הבא, שמכיל בתוכו את תמצית התגלית: "מטרת עבודה זו היא להניח את היסודות לתיאוריה של מכניקה קוונטית המבוססת אך ורק על יחסים בין כמויות שהן בעיקרון ניתנות לתצפית". שתי המילים האחרונות, התמימות לכאורה, הן שחוללו סערה שנמשכת עד היום. "ניתנות לתצפית?" תוהה רובלי, "מה אכפת לטבע אם יש מישהו שצופה או לא?"

אבל התופעה שהייזנברג דיבר עליה התבססה מעבר לכל ספק: חלקיקים קוונטיים מקבלים איכות מוגדרת רק אחרי שמודדים אותם. עד לאותו רגע, כך נראה, יש להם בו־זמנית שלל תכונות, שערכיהן יכולים להיות מנוגדים. כדברי רובלי: "התיאוריה המדעית הכי חזקה ויעילה היא תעלומה". כעת ייתכן שהוא מצא את הדרך לפצח את החידה, אלא שהפתרון חושף מציאות מוזרה אף יותר.

לערער את הבלתי ניתן לערעור

רובלי גדל כבן יחיד להורים חמים ואוהבים. זה היה נהדר, מלבד העובדה שחש שאינו יכול לעשות דבר בלי אישור המאמא האיטלקייה שלו. בגיל 15 החליט שעליו לפרוץ מכלוב הזהב והפסטה, ויצא למסע טרמפים לאורך אירופה. בגיל 16 הגיע לפריז, ושם לקח את הטריפ הראשון שלו. כשצלל כעבור עשר שנים לנבכי הפיזיקה התיאורטית הוא הגיע מוכן. "בחוויה הפסיכדלית אנחנו מופתעים מכך שהמציאות נראית שונה מאוד ממה שחשבנו. מושגים מוצקים כמו הממשות של ה'עצמי' או זרימת הזמן משתנים בצורה מוזרה. באותו אופן, פיזיקה בסיסית מעלה שאלות על הערך של מושגים שנראו לנו מוצקים ובלתי ניתנים לערעור".

אבל באותם הימים הפיזיקה היתה רחוקה מאוד מעולמו. רובלי הצעיר הקדיש את מרב מרצו לפעילות פוליטית, ובין היתר היה ממקימי תחנת רדיו מחתרתית בוורונה. הוגש נגדו כתב אישום על הבעת דעות שנחשבו אסורות, ולתקופה קצרה הוא נעצר לאחר שסירב להתגייס לצבא (באיטליה חל אז חוק גיוס חובה). "רצינו עולם בלי מדינות", הוא מספר, "בלי מלחמות, בלי דת, בלי משפחה, בלי מערכת חינוך, בלי רכוש פרטי. לצערנו לא הצלחנו לשכנע את הרוב". אגב, אחרי כמעט יובל שנים הוא אומר שהדעות הפוליטיות שלו לא השתנו כלל.

"המחקר שלי שינה אותי מאוד. בצעירותי הייתי מרדן והאמנתי שאני עצמאי וחופשי לגמרי. היום אני מזהה את עצמי רק כאדווה ברשת של רשתות. כשאני חושב על עצמי כרצף של אירועים, אני פחות מוטרד מעצמי, ויותר שמח עם מי שאני. אני גם פחות פוחד ממוות"

התוכנית שלו היתה להמשיך לנדוד, הוא ותיק הגב שלו. אבל לעולם היו עבורו תוכניות אחרות. באחד הימים רובלי השאיל את הטוסטוס שלו לחבר, ובחיפוש משטרתי נמצאו שם מריחואנה וחשיש. עורך הדין של רובלי הסביר לו שזה אינו רגע מתאים לצאת את גבולות המדינה, ולכן הוא נרשם לאוניברסיטה.

הגורל המשיך לנווט את דרכו. ביום הרישום לאוניברסיטת בולוניה הוא נתקל בכמה תורים לתוכניות שונות ובחר באופן שרירותי למדי בקצר ביותר. רק אחרי שהתחיל ללמוד פיזיקה התאהב רובלי במקצוע, וגם גילה, להפתעתו, שהוא טוב בזה. כשהגיע למכניקת הקוונטים עף לו המוח. "זה היה יותר טוב מטריפ של LSD".

האקדמיה היתה דרך לחמוק מחיים בורגניים. במשך כמה שנים נדד רובלי ממעבדה למעבדה בעקבות סקרנותו. הוא הצטרף לקבוצת מחקר בטרנטו בצפון איטליה, וישן כמה חודשים במכונית שלו. משם המשיך ללונדון, ולבסוף הגיע לארה"ב. אחרי פוסט־דוקטורט בייל הוא השתקע באוניברסיטת פיטסבורג למשך עשור. היום הוא חולק את ימיו בין אוניברסיטת אקס־מרסיי בצרפת ובין אונטריו בקנדה, שם הוא מתגורר עם בת זוגו, הפיזיקאית התיאורטית האיטלקייה פרנצ'סקה וידוטו.

יחד עם וידוטו ועמיתים נוספים עבד רובלי על אחד הפיתוחים הבולטים ביותר שלו, תיאוריית הכבידה הקוונטית הלולאתית (loop quantum gravity). שני עמודי התווך של הפיזיקה המודרנית הם מכניקת הקוונטים ותורת היחסות הכללית. אלא ששתי התיאוריות אינן מתיישבות זו עם זו: בעוד שתיאוריית הכבידה של איינשטיין רואה את תכונות היקום כמתקיימות על רצף של ערכים, מכניקת הקוונטים רואה עולם שבו התכונות הן בדידות או גרגיריות (granular), עולם שבו כל דבר מגיע ב"קוונטות", שהן מנות זעירות, נפרדות ולא ניתנות לחלוקה. המתח בין שתי התיאוריות הוא אחת הבעיות המרכזיות של הפיזיקה התיאורטית של ימינו. ההצעה היומרנית של רובלי ועמיתיו מנסה לפתור את הבעיה וליישב את התיאוריות, אם כי היא שנויה במחלוקת, שכן לא השיגה הצלחות רבות בפועל.

התמונה של חלל־זמן רציפים שעולה מהתיאוריה של איינשטיין קיימת רק כשעושים זום אאוט, מציע רובלי. בסקאלה הזעירה ביותר הזמן והחלל אינם רציפים, אלא עשויים מ"לולאות" שארוגות זו בזו ואינן מתקיימות בעצמן בחלל או בזמן. "זה כמו הקשר בין פוטונים לאלקטרומגנטיות", מסביר רובלי. "ג'יימס מקסוול הבין במאה ה–19 שאור הוא מניפסטציה של שדה אלקטרומגנטי, ואז מכניקת הקוונטים הבהירה שלשדות אלקטרומגנטיים יש מבנה גרגירי — אלה הפוטונים. באופן דומה, איינשטיין הבין שחלל וזמן הם מניפסטציות של שדות כבידה, והתיאוריה שלנו מציעה שלשדות הכבידה יש מבנה גרגירי — אלה לולאות החלל הקוונטיות".

אז הפוטונים יוצרים אור, והלולאות הקוונטיות את החלל. בעצם הוספת קוונטה.

"כן, זו דרך טובה לתאר את זה, זו הקוונטה של החלל. החלל נוצר מהמארג של הלולאות הקוונטיות הללו, וזמן הוא התהליך של השתנותן בסדרה של אירועים מובחנים, למשל התמזגות או התפצלות".

אבל לא גילו את הקוונטה הזאת, כרגע היא רק עולה מהמשוואות שלך.

"נכון, אם התיאוריה תאושר מבחינה אמפירית, אז נראה אותה".

תרומה בולטת שנייה של רובלי היא פירוש מקורי של תורת הקוונטים שנקרא "מכניקת הקוונטים ההתייחסותית" (relational quantum mechanics). הוא הגיע אליו אחרי שחישוביו העלו שהלולאות מקבלות תכונות מוגדרות וודאיות רק כשיש אינטראקציה ביניהן. עד אז אין להן תכונות, ובמובן מסוים אפשר לומר שאינן קיימות. ההשלכות של זה, לדבריו, רדיקליות. מה שמכניקת הקוונטים מתארת לטענתו הוא האופן שבו חלק אחד של הטבע מבטא את עצמו בפני כל חלק אחר של הטבע. אם אין מפגש, אין כלום. מה שיש בבסיס הם יחסים, ולא דברים.

 

הפירוש הזה למכניקת הקוונטים אינו מחייב את קבלת מציאותן של הלולאות הקוונטיות. "זה הרי נכון גם עבור פוטונים", אומר רובלי. "כשאומרים שהאור נוצר על ידי פוטונים זה לא נכון. למעשה אור הוא תופעה שהיא ביני ובין המנורה. הפוטונים אינם ישויות שיוצרות אור, אלא שאור הוא האופן שבו הפוטונים יוצרים אינטראקציה עם משהו אחר. ואותו הדבר עם הלולאות של החלל. הן לא דברים בפני עצמן, אלא דרכים שבהן מרחב־זמן קוונטי יוצר אינטראקציה עם כל יתר הקוונטות. הן מרכיבים בתמונה של אינטראקציות יותר מאשר ישויות בפני עצמן".

אתה אומר שהעולם בבסיסו אינו מורכב מאוסף של דברים, אלא מיחסים. אבל הרי יש פוטונים, יש אלקטרונים, יש, אולי, את הלולאות הקוונטיות שאתה מתאר.

"לא, אין אותם! אסביר באמצעות האלקטרון. מה שמכניקת הקוונטים אומרת מאוד בבירור זה שהתמונה שיש לנו כאילו אלקטרון הוא כמו כדור קטן שזז בחלל אינה עובדת. כי יש 'רגעים' שבהם אין לו מיקום, או שהוא מצוי בכמה מקומות באותו הזמן. רק כאשר הוא יוצר אינטראקציה עם משהו אחר יש לו מיקום. אלקטרון הוא סדרה של צילומים (snapshots) שמבזיקים רק ברגעים שבהם הוא פוגע במשהו".

אבל מהו ה"דבר" שפוגע? ומהו ה"משהו" שהוא פוגע בו?

"המפתח הוא זה: אל תחשוב על דברים, אלא על תהליכים. אל תחשוב על מה שקורה ברגע אחד, אלא על מה שקורה לאורך שעה. לאורך שעה אלקטרון הוא תהליך של מפגשים בינו ובין אלקטרונים אחרים, בינו ובין מסך, בינו ובין המיינד שלך. התהליך הוא סדרה של אירועים, שאפשר לארגן אותה בצורה נחמדה כרצף, אבל אין בו דבר קבוע. העט הזה למשל נראה לנו כבעל המשכיות בזמן, אז אנחנו נותנים לו שם. אבל אין עט שממשיך להתקיים ברציפות, אלא רק סט של אירועים שמתרחשים בזמנים שונים. אין שום דבר מעבר לכך".

אין משהו אחד שממשיך?

"לא. תסתכל על הים, זו דוגמה קלאסית. אתה יכול לראות גל נע, אבל האם הגל כאן והגל שהיה שם לפני כמה שניות הם אותו גל? אלה מים אחרים, אין איזה 'דבר' שזז, יש רק משהו שדוחף משהו שדוחף משהו. רק מפני שיש דמיון בין מה שאנחנו רואים עכשיו ומה שראינו לפני רגע, אנחנו נותנים לו שם אחד. דבר דומה קורה עם העט הזה. אם נסתכל עליו ברמה האטומית נראה שיש פה תנועה גלית מורכבת מאוד של שדות והתרחשויות. אלא שאיננו רואים את כל המהומה הזאת, אלא יציבות, כמו הגל על הים, ולכן אנחנו נותנים לה שם והופכים אותה לאובייקט. וכך נכון גם ביחס אלינו. אדם אינו דבר אלא התרחשות, אינדיבידואל הוא תהליך, גם אם זה תהליך מורכב שיש בתוכו אינטגרציה הדוקה. האם אתה אותו 'אתה' שהיית אתמול? אתה דומה מאוד למי שהיית אתמול, ויש לך זיכרונות מזה, אבל אינך אותו אדם. אם לא נחשוב במונחים של דברים קבועים, אלא במונחי אירועים ארעיים שקשורים זה לזה, נבין את העולם הרבה יותר טוב. זה הכיוון שהפיזיקה דוחפת אותנו אליו".

אוקיי, הכל משתנה כל הזמן, כבר הרקליטוס אמר את זה. זה לא אינטואיטיבי, אך ניתן להבנה. אבל אתה אומר שמעבר לכך, תהליך השינוי עצמו הוא גרגירי. יש אירוע, ואז אין כלום, ואז יש עוד אירוע, וכן הלאה. אבל מה קורה לאלקטרון או לפוטון במרווחים?

"זו שאלה לא נכונה. זה כמו שאגיד לך שיש לי בדירה ארבעה חדרים, ואתה תבקש ממני, 'ספר לי על החדר החמישי'. ואני אומר 'אין, יש ארבעה' ואתה תשאל 'טוב, החדר החמישי לא קיים, אבל איך הוא לא מתקיים?' הוא פשוט לא קיים, אז איך אוכל לדבר על זה? הרעיון של ההמשכיות, שאנחנו רגילים אליו בתיאור העולם, הוא רק קירוב להרבה דברים קטנים. אבל ההמשכיות לא קיימת. אין רצף. אלקטרון מופיע רגע אחד, ואז נעלם, ואז מופיע שוב כי פגש במשהו. אבל אם שום דבר לא קורה, אם אין שום אינטראקציה, אזי פשוטו כמשמעו שום דבר לא קורה, אין אלקטרון. יש 'כלום', שאין היגיון לשאול עליו".

אז אם אנחנו עוקבים אחרי אלקטרון, אנחנו רק מדמיינים שזה אותו חלקיק לאורך זמן. המילה "אותו" היא בעייתית.

"אנחנו משתמשים במילה 'אותו' כי האירועים קשורים, אבל אלה אירועים שונים. הטכניקה הכי מקובלת להסתכל על חלקיקים היא באמצעות גלאי הנקרא 'תא בועות'. ומה שרואים שם כשאנחנו חושבים שחלקיק חולף בגלאי הן הרבה נקודות. החוויה שלנו מהחלקיק היא של נקודות קטנות. הנקודות הללו מצויות על קו, ולכן אנחנו קוראים להן 'אותו חלקיק', אבל למעשה אלה נקודות נפרדות. ארווין שרדינגר היה הפיזיקאי שהכי התעקש על המשכיות ורציפות, אבל לקראת סוף חייו גם הוא כתב 'אני מגיע להבנה שעלינו לחשוב על אלקטרון כרצף של התרחשויות נפרדות'. וביניהן אין כלום. המוצקות של העולם שאליה התרגלנו בחיי היומיום אינה משקפת את המציאות. נורה אינה פולטת אור רציף, אלא מטח של פוטונים ארעיים. בקנה מידה מיקרוסקופי, אין שום רציפות ואין שום קביעות, יש רק אירועים מובחנים, אינטראקציות מובחנות, שיש ביניהן מרווחים. כתבתי פעם שאלוהים, כשברא את העולם, לא צייר בקווים, אלא בנקודות. כמו הפוינטליסטים, האמנים הצרפתים שמציירים בהמון נקודות".

אבל למה שזה לא יהיה אותו אלקטרון? למה הוא מופיע ונעלם ומופיע ונעלם? זה לא הגיוני.

"אתה אומר 'זה כל כך מוזר שהאלקטרון מופיע ונעלם, יותר טבעי לחשוב להפך, שהוא קיים כל הזמן'. אבל האם באמת יותר טבעי לחשוב ההפך? יחידת הזמן הקצרה ביותר של לולאת הכבידה הקוונטית היא עשר בחזקת מינוס 44 שניות. כלומר בתוך שנייה אחת יש מספר בן 45 ספרות של פעימות זמן קטנות. מה לעזאזל גורם לך לחשוב שבין פעימה אחת לשנייה צריך להיות עוד משהו? אני הייתי מצפה שתגיד 'אתה באמת מאמין שיש כל כך הרבה?' ולא 'האם אתה באמת חושב שיש כל כך מעט?' אנחנו פשוט רגילים לחשוב על דברים כרציפים, למרות שהם לא. נגיד שאתה מהנדס ובונה כנף של מטוס. אתה עושה חישובים, ובונה קימור יפה, ואתה חושב על הכנף כדבר רציף, אבל היא לא, כי היא עשויה ממתכת, כלומר הרבה מאוד אטומים. אתה למעשה מתעסק עם הרבה אטומים שצריך לשים אותם בסדר מסוים, במרחק זה מזה. אבל זה יהיה טיפשי לחשוב על אטום אחרי אטום, כי אז תצטרך להתעסק עם זיליוני זיליונים של אטומים. ברור שהקימור הוא רק דרך לדבר על דברים רבים, אבל אנחנו מתרגלים לחשוב על הקימור כרציף עד שאנחנו שוכחים שלמעשה אין שום רציפות, לא במרחב, לא בזמן, לא בשום מקום".

כוכבים וכיסאות

אכן, כמו שקבעה כותרת אחד מספריו הקודמים של רובלי, "המציאות אינה מה שהיא נדמית". רובלי מייחס את עיקר המוזרות לתופעת הסופרפוזיציה הקוונטית: מצב שבו תכונה של החלקיק יכולה לקבל יותר מערך יחיד באותו הזמן. חלקיק יכול להיות כאן, ובאותו זמן גם שם, להסתובב בכיוון זה, ובו בזמן גם בכיוון המנוגד. רק כאשר אנחנו מתבוננים בחלקיק הוא מקבל מיקום ותכונות קבועים ומוגדרים. זהו "אפקט המתבונן" הידוע לשמצה שמטריד פיזיקאים כבר כמעט מאה שנה.

התיאוריה של רובלי נותנת פשר לתופעה החידתית הזאת. "ספרי לימוד בפיזיקה קוונטית אומרים שמשהו מיוחד קורה כאשר יש תצפית", הוא אומר. "אבל זה מטעה, כי נדמה שפירוש הדבר הוא ש'צופים' הם ישויות מיוחדות בטבע. מה שהתיאוריה הקוונטית למעשה אומרת הוא שדברים מיוחדים קורים כאשר יש אינטראקציה".

נילס בוהר, מאבות מכניקת הקוונטים, דיבר על "חוסר האפשרות להפריד בין ההתנהגות של מערכות אטומיות ובין האינטראקציה שלהן עם מכשירי המדידה שבוחנים אותן". אך לפי הפירוש ההתייחסותי של רובלי למכניקת הקוונטים, התיאוריה אינה מתארת את האופן שבו אובייקטים קוונטיים מגלים עצמם לנו, או לכל ישות מתבוננת אחרת — אלא איך כל אובייקט פיזיקלי מגלה עצמו לאובייקט פיזיקלי אחר. 'אפקט המתבונן' אינו מופיע רק בניסויים במעבדה, אלא בכל אינטראקציה בין חלקיקים.

המסקנה שעולה מפירוש זה היא שלא ניתן להפריד את התכונות של האובייקט מהאינטראקציות שיש לו שבהן התכונות הללו באות לידי ביטוי. התכונות של אובייקט הן לא משהו ש'שייך' לאובייקט, אלא הן הדרך שבה הוא פועל על אובייקטים אחרים. "אובייקטים הם כפי שהם מפני שהם באינטראקציה, בפני עצמם אין להם תכונות", אומר רובלי. "ישות מתקיימת רק דרך האינטראקציות שלה, אין ישויות יסודיות שניתן לתאר מחוץ להקשר של האינטראקציות שלהן עם משהו מחוץ להן. מכאן שהמציאות היא רשת צפופה של אינטראקציות. במקום לראות את העולם כאוסף של אובייקטים חומריים בעלי תכונות מוגדרות, התיאוריה הקוונטית מזמינה אותנו לראות את העולם כרשת של יחסים, רשת שבה אובייקטים הם רק הצמתים (nodes)".

זה לא נראה כך. העולם בהחלט נראה כעשוי מחומר ומאובייקטים בעלי תכונות.

"האינטואיציות שלנו התפתחו כך שיסייעו לנו לתפקד בחלק של העולם שמוכר לנו, כלומר היכן שהתופעות אינן קטנות מדי, אינן גדולות מדי, אינן מהירות מדי וכו'. אבל ברגע שאנחנו מביטים קצת יותר רחוק, האינטואיציות שלנו מוליכות אותנו שולל. למשל, זה מאוד אינטואיטיבי עבורנו להגיד שהארץ מתחת לרגלינו אינה זזה. אבל אם נלמד על מערכות כוכבים, נגלה שעדיף בהרבה לחשוב שהארץ זזה, ולמעשה מהר מאוד, יותר מעשרה קילומטרים בשנייה. אינטואיציה אחרת שיש לנו היא שהעולם עשוי מחפצים, כמו כוכבים, כיסאות, אטומים, שיש להם תכונות מסוימות, שעשויות להשתנות לאורך זמן. למשל הכיסא הזה מצוי במיקום מסוים, שאותו אני יכול לשנות אם אזיז אותו. מכניקת הקוונטים אומרת שדרך החשיבה הזאת אינה נכונה. התכונות של העצם אינן מצויות בעצם, אלא הן תיאור של האופן שבו הוא מצוי באינטראקציה עם עצמים אחרים".

העולם, כפי שהוא מתגלה דרך העדשות ההתייחסותיות שרובלי מציע לנו, משתבר למשחק של נקודות מבט. לדבריו, "זהו עולם של פרספקטיבות, של התגלמויות (מניפסטציות), לא עולם של ישויות בעלות תכונות מוגדרות וברורות או של עובדות. התכונות אינן שוכנות באובייקטים, אלא הן גשרים בין אובייקטים. אובייקטים הם מה שהינם רק ביחס לאובייקטים אחרים". בביקורת על "הלגולנד" שהתפרסמה ב"ניו יורק טיימס" נכתב: "זוהי הוקעה דרמטית של הפיזיקה כשיטה שמספקת תיאור אובייקטיבי, בגוף שלישי, של המציאות". ואכן, לפי רובלי, "אנחנו מוצאים עצמנו בעולם ללא עובדות אוניברסליות, שכן עובדות הן תמיד עובדות יחסיות. העולם הוא משחק של מראות שמתקיימות רק כהשתקפויות זו של זו וזו בזו".

התפיסה הזאת עשויה לסייע בפתרון שאלה נצחית אחרת, זו של היחס בין הגוף והנפש. "אם העולם הפיזיקלי עצמו ארוג ממשחק הדדי עדין של השתקפויות דימויים, זה הופך להיות פשוט יותר להשתחרר מהכלא של הניגוד החריף בין האובייקטיביות של הפיזי ובין הסובייקטיביות של המנטלי ולזהות את עצמנו כחלק מאותו אריג. אנחנו רק תחרה עדינה ומורכבת בתוך רשת של יחסים אשר ממנה, ככל שידוע לנו כעת, מורכבת המציאות".

זו מציאות מוזרה מאוד.

"יש באמת משהו מוזר בתפיסה של העולם כפי שהיא עולה ממכניקת הקוונטים. עלינו לזנוח דבר שנראה לנו טבעי מאוד: הרעיון הפשוט שהעולם עשוי מדברים. משהו מהמוצקות של העולם נמס, כמו הצבעים הזוהרים, הסגלגלים של החוויה הפסיכדלית".

עם זאת, לרובלי חשוב להדגיש שתמונת העולם שצייר אינה הזיה או תיאור פואטי: "ההתמוססות הזאת של הממשות המוצקה היא תוצר של מחקר סבלני, רציונלי, אמפירי, קפדני. זהו המדע הטוב ביותר שהאנושות פיתחה עד כה, הבסיס לכל הטכנולוגיה המודרנית, שהאמינות שלה אינה מוטלת בספק".

 

יש הטוענים נגד רובלי שהוא עצמו לא תמיד מקפיד על מחקר סבלני כזה. אולי זה אינו טבעו, מאז היה נער צעיר. הוא מפליג בתיאוריות מרחיקות לכת, רדיקליות לעתים, ולא מסתפק רק בעבודת המעבדה האטית. אך המבט הרחב הביא אותו רחוק. הוא מכהן זה חמש שנים כעורך הראשי של כתב העת "Foundations of Physics", שם החליף בתפקיד את זוכה הנובל חררדוס ט'הופט. לאחרונה קיבל מקרן טמפלטון מענק על סך 2.2 מיליון דולר לחקר התיאוריות המהפכניות שלו בנוגע לזמן ולמרחב. רובלי עצמו מכיר בכך שהלולאות הקוונטיות והפירוש ההתייחסותי הן רק תיאוריות, שיש להן חולשות. "אבל לתיאוריות המתחרות יש חולשות גדולות יותר", הוא מחייך.

אין לרובלי שום בעיה עם ספק וחוסר ודאות, גם ביחס לרעיונותיו שלו. "אחת הטעויות הגדולות של בני אדם היא שהם רוצים ודאות כשהם מנסים להבין משהו", הוא אומר. "החיפוש אחר ידע אינו מוזן על ידי ודאות, אלא על ידי ההיעדר הרדיקלי של ודאות. יש אנשים שנכנסו לעולם המדע כי נמשכו לרעיון שיוכלו לדעת משהו במידה גבוהה של ודאות. אני נמשכתי למדע בגלל הסיבה ההפוכה".

ובכל זאת, אם נגלה שהתיאוריות שלך נכונות, שכל מה שיש הוא גרגירי ולא רציף, שלשום דבר אין מהות משלו, אלא שהכל התייחסותי, מה זה אומר על החיים שלנו?

"חשוב לי קודם כל להגיד שאלה לא רק תיאוריות שלי. חלק גדול מעבודתי הוא לקחת את הרעיונות של הייזנברג, בוהר, איינשטיין, מלפני מאה שנה, ורק לנסות להבין אותם יחד. בכל אופן, אם נגלה שכזו היא המציאות, ונצליח לשנות את התפיסה שלנו מתפיסה שמבוססת על דברים לתפיסה שמבוססת על תהליכים, אירועים, יחסים, יכולה להיות לכך השפעה גדולה על איך שאנחנו חיים בעולם. כמו שלהבנות של קופרניקוס ודרווין, שאנחנו לא במרכז היקום, שאנחנו לא שונים מבעלי החיים, היתה השפעה גדולה. אם נבין שכל התכונות של מי שאני ושל מי שאתה נובעות מהאופן שבו אנחנו מצויים בקשרים עם אחרים, וכך גם לגבי קבוצות, זה יכול להוביל להפחתה בדגש ששמים על האינדיבידואליות של ישויות. זה שינוי חברתי, אבל הפיזיקה יכולה לתת לו דחיפה חזקה, כי כיום אנשים חושבים שהפיזיקה אומרת את ההפך, אומרת שהכל זה חלקיקים, אטומים. אבל בעצם גם בפיזיקה הכל זה יחסים. זה יכול לשנות את הפרספקטיבה של אנשים מבחינה פוליטית ואתית".

מה נובע מהפירוש ההתייחסותי בנוגע לפוליטיקה ולאתיקה?

"קודם כל, שפוליטיקה של שיתוף היא הדרך היעילה והנבונה לפעול בה. לדעתי, כל מה שהשגנו לאורך ההיסטוריה שלנו כמין הושג ברשת של חילופים ושיתופי פעולה. הדבר הטיפשי ביותר שבני אדם עושים הוא לזהות את עצמם כחלקים מקבוצות שנמצאות בתחרות: מדינות, דתות, 'אנחנו־נגד־אתם'. כך הם הורסים את חייהם. בני אדם, שיכולים להיות אינטליגנטים מאוד, הם לצערי גם טיפשים מאוד".

האם התפיסה הזאת השפיעה עליך ברמה האישית?

"המחקר שלי שינה אותי מאוד, אם כי אולי השינוי נובע פשוט מהעובדה שהזדקנתי במהלכו. איני יודע. ההשקפה שיש לי על העולם כיום היא לבטח הרבה יותר שלווה ביחס לאופן שבו ראיתי את העולם בנעוריי הסוערים. אותו 'אני' מרדן שבצעירותי האמנתי שהוא עצמאי לחלוטין וחופשי לגמרי, מזהה את עצמו, בסופו של דבר, רק כאדווה ברשת של רשתות. כשאני חושב על עצמי כרצף של אירועים, אני פחות מוטרד מעצמי, ושמח יותר עם מי שאני. אני גם פחות פוחד ממוות".

באמת?

"כן, במידה רבה מאוד".

הפכתי לקצת פחות טיפש

רובלי אולי יותר רגוע, אבל רוח המרדנות של נעוריו לא עזבה אותו, גם אם היא כנראה תורמת לביקורת שהוא מעורר בחוגים מסוימים בעולם האקדמי. כך, אין לו בעיה להקדיש פרק שלם ב"הלגולנד", ספר מבוא על מכניקת קוונטים, לדיון נרחב בהגותו של ההוגה הבולשביקי המהפכן הנערץ עליו אלכסנדר בוגדנוב. פרק אחר מוקדש להוגה רחוק אף יותר מעולם הפיזיקה המודרנית.

"במאמציי להבין את הקוונטה", כתב רובלי בספר, "נדדתי בין טקסטים של פילוסופים רבים בניסיון למצוא בסיס מושגי להבנת התמונה המוזרה של העולם שסיפקה התיאוריה המדהימה הזאת". הוא לא מצא שום דבר משכנע. עד שיום אחד נתקל בספר שהותיר אותו "המום", כדבריו. למרבה הפליאה, כתב אותו נזיר בודהיסטי הודי במאה השנייה לספירה. "התזה העיקרית של ספרו של נגרג'ונה", כתב רובלי, "היא פשוט ששום דבר אינו מתקיים בצורה עצמאית ובלתי תלויה במשהו אחר".

המונח הטכני שבו השתמש נגרג'ונה לתאר את היעדר הקיום העצמאי הוא שׁוּנְיַיטָה (sunyata) או "ריקות". כל הדברים "ריקים" במובן זה שאין להם קיום אוטונומי. או כדברי רובלי: "כל הדברים קיימים תודות למשהו אחר, כפונקציה של משהו אחר, ביחס למשהו אחר. נגרג'ונה מלמד את הקלילות, את היופי, את השלווה שיש בעולם: איננו אלא בבואות של בבואות. המציאות, כולל העצמי שלנו, אינה אלא צעיף דק ושברירי שמעבר לו... אין כלום. כמובן, נגרג'ונה לא ידע דבר על פיזיקה מודרנית, אבל פילוסופיות גדולות תמיד מלמדות משהו. הוא טען שהמציאות היא כזו שבה כל ישות תלויה באחרות, וישות שהיא עצמאית היא בלתי אפשרית. זה מאוד עזר לי לבסס את התגליות של הפיזיקה המודרנית, סיפק לי כלים מושגיים".

החשיבה הפילוסופית אינה זרה לרובלי, שספרו הפופולרי הראשון עסק כולו בפילוסוף היווני אנכסימנדרוס. גם זה מייחד אותו בקהילת המדענים, שנוטה לבוז למדע העיוני. סטיבן הוקינג, למשל, טען ש"הפילוסופיה מתה", שכן השאלות הגדולות שבהן עסקו תמיד הפילוסופים מצאו את עצמן בימינו בידיהם של פיזיקאים. רובלי שולל את התפיסה הזאת מכל וכל. "פילוסופיה תמיד שיחקה תפקיד מרכזי בהתפתחות של המדע, ובמיוחד בהתפתחות הפיזיקה, וסביר שתמשיך לעשות זאת", כתב ב"סיינטיפיק אמריקן".

"גליליאו, ניוטון, מקסוול, איינשטיין, הייזנברג — כל המדענים הגדולים הושפעו עמוקות משיקולים פילוסופיים, שבלעדיהם הם לא היו מסוגלים לעשות את הצעדים שעשו", הוא אומר. "איינשטיין קרא את שלוש הביקורות של קאנט לפני שהגיע לגיל 15. אני לא ברמתם של המדענים הגדולים", שלוותו של רובלי נפגמת לרגע, בפעם היחידה בשיחה, "אבל אני מנסה ללמוד מהם, ולא מהמדענים הקטנים של היום שצווחים שפילוסופיה היא חסרת תועלת, ואז מוצאים את עצמם לכודים באורח מחשבה שאינו משתנה. אגב, גם ההפך נכון. כל הפילוסופים הגדולים של העבר התעניינו עמוקות במדע של זמנם, שלעתים קרובות הניע את עבודתם. פילוסופים היום שמבטלים את חשיבות המדע הם מגוחכים, ומדענים שמבטלים את חשיבות הפילוסופיה הם עקרים באותה מידה".

פיתחת השקפת עולם שבה יחסים הם התשתית של מה שישנו. עשית את זה בתחומי הפיזיקה, אבל בכל זאת אשאל לסיום מה דעתך על יחסים אינטימיים בין בני אדם?

"יחסים היו הכוח המניע העיקרי של חיי, יותר מסקרנות, יותר ממדע. שוב ושוב התאהבתי, והייתי מלא שמחה אדירה, ועצוב באופן קיצוני, ומדוכא נורא, וגם כועס מאוד לפעמים. תמיד רציתי לחיות עד כמה שאפשר את המורכבות של היחסים, ותמיד נתקלתי בכאב, אבל אף פעם לא חשבתי שהכאב אינו כדאי, שכן מה שמושג בתמורה, כלומר להיות בקשר עם מישהו, זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לאדם. אם אני חושב על הרגעים הנפלאים ביותר בחיי, אלה תמיד היו רגעים של קירבה לאדם שלפני כן היה מרוחק.

"אבל יש משהו שכן השתנה ככל שהתבגרתי. בשנות ה–20 ההיפיות שלי האמנו שזה טוב להיות מאוהב, בצורה רגשית ומינית, בכמה שיותר אנשים. ניסינו לשכנע את עצמנו שקנאה היא רעה ושצריך להתגבר עליה. השתניתי לגמרי במובן הזה, כי הבנתי שזה פשוט לא עובד. במחצית השנייה של חיי הפכתי למונוגמי לחלוטין. זה היה שינוי עצום. אבל עם ההתבגרות, אהבה הפכה פשוטה יותר. הבנתי שאחרי ככלות הכל זה לא קשה לאהוב ולהיות נאהב, אם כי זה דורש הרבה דברים שלא ידעתי בנעוריי, למשל, לקבל את האדם השני כמו שהוא, בלי להשוות אותו לחלומות שלך, ואז להיות עצוב כי הוא לא תואם אותם — שזה מה שכולנו עושים. אז הפכתי לקצת פחות טיפש, ואני שמח היום עם היחסים שיש לי, על כל המגבלות שלהם. זה כמו ידע. אם אתה רוצה הכל, לא תקבל דבר. אם אתה רוצה את מה שאפשרי, זה נהדר".