חרדה, וההכלה בהוראת אמנות

סדנת פיסול בבטון

סדנת פיסול בטון-יציקות

כדי להיות יצירתי, נדרשים בן היתר מספר תנאים.

חלקם קשורים לסביבה החיצונית וחלקם קשורים למציאות הפנימית.

כשאני מדבר על הסביבה החיצונית אני מדבר על בטחון רגשי מסוים

שצריך לחוש היוצר כדי ליצור, יש לזה קשר עם קבלה וסובלנות ואפילו

ביצירת סביבה פיזית שמעודדת שונות וחריגות.

(, אפשרויות ונושאים פתוחים, מותר ללכלך , שיחות, רעש רקע מסוים, סביבה הטרוגנית , וכ')

כשאני מדבר על מציאות פנימית כוונתי בעיקר להשעיה של הביקורתיות

ולהתמודדות עם החרדה הפנימית שכל עשיה יוצרת.

. (יש לי למשל הרהורים על הבעייתיות של לימוד נגינה קלסית בגיל צעיר,

או ריקוד קלסי,  מכוונים את אוזן הילד לשמיעה של טעויות, הימנעות מטעות

הופכת להיות חזון הכל, מחזקים נטיות לפרפקציוניזם , "ביצוע מושלם"

הוא לא פעם נקי מפרשנות אישית, מלמדים את הילד להפוך לכלי -ולא ליוצר.

נכון שיש מעטים שלוקחים את המגבלות הללו ויוצקים בהם תוכן יצירתי,

אבל התחושה שלי שאצל רוב התלמידים המחיר גבוה מהתמורה)

לפעמים נדמה לי שתשעים אחוז מהעבודה של

 שבלימוד ציור ולימוד פיסול- זו היכולת לראות את הפיסול, את

הציור, מנקודת מבטו של

התלמיד.  לתת לו חלל בתוך הבטן  לעבוד בו -חלל לא ביקורתי 

 שמאפשר התקדמות,אבל מאפשר גם אמון (אמון שצריך לזכות בו) וכנות. 

לכן סוג מסוים של ביקורת הכרחי (כשאתה מזייף, כשאתה עייף -

אני יכול לשמוע את זה).   גם כשיש ביקורת היא צריכה לבוא מתוך

החלל הזה - מתוך התקשורת בינינו בתוך החלל הזה.  אני שומע

 מה אתה מנסה לעשות.  אני מבין למה אתה עושה את זה ככה,

 אבל לפעמים זה לא מגיע אלי. 

 בסופו של דבר הבחירה באומנות קשורה לצורך בביטוי עצמי

- אם אתה לא מדבר ואני לא שומע -

 בשביל מה באנו לכאן??

על היכולת לתת מקום יצירתי גם לכישלון... על התקדמות לא לינארית..

. על היכולת להכיל סתירות פנימיות...

"עלינו שוב ושוב לקפוץ מצוקים,  ולפתח כנפיים בדרך למטה"-קורט וינגוט

חוגי קרמיקה

קורס קרמיקה-טקסטורות

קורס פיסול בחוט ברזלסדנת פיסול בחוט ברזל

ללא שם