לא האדם המנהל — אלא האדם שאינו חייב להיות כזה

“To learn which questions are unanswerable, and not to answer them: this skill is most needful in times of stress and darkness.”-— Ursula K. Le Guin

זהו חלק 15 מהמאמר המנתח ויסות רגשי- לחלק 1 כאן. לנספחים כאן

המהלך שנפרש לאורך המאמר אינו מסתכם בביקורת על מושג הוויסות הרגשי. הוא מצביע על דבר רחב ועמוק יותר: על האופן שבו צורת חשיבה מסוימת אינה רק מתארת את האדם, אלא משתתפת בייצורו. (Foucault, 1988; Rose, 1999).

הוויסות הרגשי הופיע בתחילה כשפה תמימה יחסית — דרך לדבר על רגשות, על עוצמות, על התאמה. אך בהדרגה התברר כי אין מדובר רק במושג, אלא במבנה. מבנה שבו חוויה נחתכת ליחידה ונקראת “רגש”; אדם מופיע כמי שמולה; והיחס ביניהם מקבל צורה של זיהוי, שיום, הערכה והתערבות. במובן זה, הוויסות אינו רק תגובה לחוויה. הוא אחד התנאים שבהם חוויה נעשית למה שניתן להגיב אליו. לא רק אובייקט נוצר כאן, אלא גם מרחב פעולה: מרגע שהחוויה מופיעה כך, כמעט מאליה מתנסחת גם השאלה מה יש לעשות — לזהות, להרגיע, לעכב, לשנות.

אך מכאן נובעת מסקנה חריפה יותר. הבעיה אינה רק כיצד אנו מדברים על רגשות, אלא איזה אדם השפה הזאת דורשת לייצר.

הדמות שעולה מן השדה ברורה למדי: אדם הקריא לעצמו. אדם שיכול, ואף אמור, לדעת מה הוא מרגיש — ובזמן. אדם שיכול להבחין, להפריד, לייחס ולפעול. אדם שפנימיותו מופיעה עבורו כמרחב שניתן למיפוי, לדיווח ולניהול. אין מדובר רק ביכולת, אלא בדרישה. כאשר החוויה אינה נעשית קריאה, כאשר היא אינה מתייצבת ליחידה, כאשר אין מרחק מספיק בין האדם לבין מה שמתרחש בו — הדבר נוטה להופיע כחסר: כבלבול, כהצפה, ככישלון בוויסות. כך מתייצבת דמות האדם הניהולי: לא רק מי שמסוגל לנהל את עצמו, אלא מי שמוגדר דרך יכולת זו. וזו אינה תופעת לוואי של השיח, אלא אחת מתוצאותיו העמוקות ביותר. שיח הוויסות אינו רק פונה אל אדם שכבר קיים; הוא מאמן אדם להופיע בפני עצמו כמי שצריך להיות ניתן לקריאה, לדיווח ולתיקון. לא מדובר רק באופן פעולה, אלא בכיוון של היווצרות: האדם אינו רק מי שמשתמש בממשק של קריאות עצמית, אלא נעשה בהדרגה מה שהממשק מאפשר לנהל.

זו בדיוק הנקודה שבה כבר אין מקום לניסוח מרוכך. שיח הוויסות אינו רק אחת מדרכי ההבנה של האדם. הוא משטר של הופעה עצמית. הוא כופה על החוויה להיעשות אובייקט, ועל האדם להיעשות מנהלה. הוא מציג את הכפייה הזאת כהתבגרות, כאחריות, כבריאות — ובכך מסתיר את המחיר שהוא גובה: אובדן של מצבים, של קצבים, של יחסים, ושל חוויות שאינן מתייצבות ליחידה קריאה בזמן.

אין פירוש הדבר שהרגולציה עצמה — במובן הביולוגי או ההתנהגותי — היא בעיה; מערכות חיות מווסתות כל הזמן. הבעיה מתחילה כאשר עובדה זו מומרת למודל של אדם: כאשר הוויסות נעשה לא רק תהליך, אלא צורת הופעה נדרשת של העצמי.[1]

אין הטענה שאין מצבים שבהם זיהוי, שיום, עיכוב, הרגעה או שינוי תגובה הם חיוניים. לעיתים הם תנאי ממשי לנשיאה, לאחריות, או אפילו להישרדות. הטענה היא אחרת: שברגע שבו פעולות אלה מפסיקות להיות פרקטיקות מקומיות והופכות לדגם הראשי של היחס לעצמי, הן חדלות להיות רק כלים. הן נעשות נורמה אנתרופולוגית. לא עוד דבר־מה שאדם עושה לעיתים, אלא מה שאדם אמור להיות.

אלא שהמהלך שנבנה כאן מערער על הכרחיותה של דמות זו.

לא כל חוויה מופיעה כיחידה. לא כל מצב ניתן לשיום. לא תמיד יש “אני” יציב שמולו ניתן להציב את המתרחש. ולא כל קושי הוא כישלון של ניהול. לעיתים מה שנקרא מהר מדי “רגש” הוא תצורה של מצב: עומס, קצב, יחסי כוח, היעדר מרווח, מבנה חושי, סדר מוסדי, או פער בין עולמות חוויה שאינם ניתנים לתרגום מיידי. ולעיתים, ברגעים המכריעים באמת, כלל אין אותו עצמי יציב שהמודל מניח מראש; יש רק דרגות של התהוות, של מרחק, של קוהרנטיות, ושל יכולת לשאת או לארגן את המתרחש.

מכאן שהשאלה אינה רק כיצד לנהל טוב יותר, ואף לא במה להחליף את מושג הרגש. השאלה היא האם האדם חייב להופיע לעצמו מלכתחילה כמי שמנהל את מה שעובר עליו. ולפיכך מסקנת המאמר אינה רק שהאדם אינו חייב להופיע כמנהל של עצמו, אלא שגם השאלה מה עליו לעשות עם רגשותיו חדלה להופיע כשאלה הראשונית. במקומה עולה שאלה קודמת יותר: כיצד נבנים התנאים שבתוכם משהו מן החוויה נעשה ל“רגש”, לאובייקט שניתן לזהותו, לייחסו ולפעול עליו.

בתוך הסדק הזה נפתחת אפשרות אחרת. לא מודל חדש של אדם, ולא אידיאל מתוקן, אלא סירוב לקבל את האדם הניהולי כברירת המחדל של האנושי. סירוב לקבל את ההנחה שאדם חייב להיות שקוף לעצמו, זמין לעצמו, נכון תמיד לשיום ולתיקון. סירוב לקבל כל עמימות ככשל, כל עודפות כהפרעה, כל אי־קריאות כפגם.

אין פירוש הדבר ויתור על שפה, על הבנה או על פעולה. לעיתים יש לזהות, לשיים, לעצור, לשנות. אבל לאחר המהלך שנבנה כאן, שום פעולה כזו אינה יכולה עוד להופיע כניטרלית. היא משתתפת תמיד בארגון מסוים של החוויה — ובייצור מסוים של האדם. לכן השאלה אינה עוד אם לווסת או לא, אלא איזה אדם נוצר בכל פעם שהחוויה מומרת לאובייקט, ובכל פעם שהאדם נדרש לפגוש את עצמו כמנהלו.

גם כאשר שיח הוויסות מרכך את עצמו — דרך קבלה, מיינדפולנס, או שפה של החזקה — הוא לרוב אינו מוותר על ההנחה העמוקה יותר: שהחוויה צריכה להיעשות נגישה, קריאה, וברת־עבודה.

בנקודה זו מתבהר גם מקומה של הבינה המלאכותית. חשיבותה אינה בכך שהיא מוסיפה כלי חדש לשיום, לזיהוי ולהצעת פעולה, אלא בכך שהיא מקצינה עד קצה את הלוגיקה שכבר פעלה בתוך שיח הוויסות. מה שנדרש מן האדם — לזהות, לנסח, לווסת — נעשה כעת זמין כמערכת חיצונית, מדויקת ומהירה יותר ממנו. בכך מתברר כי פעולות אלו אינן עדות לעומק פנימי ייחודי, אלא פונקציות של קריאות.

אך דווקא משום כך, הבינה המלאכותית אינה פותרת את הבעיה — היא חושפת אותה. כאשר הניהול נעשה זמין כמעט ללא מאמץ, השאלה כבר אינה כיצד לנהל טוב יותר, אלא מה קורה כאשר החוויה כולה נוטה להופיע מראש כמשהו שניתן לנהל. לא מה נוסף לשיח הוויסות, אלא מה נותר מחוץ לו — או מסרב להיעשות חלק ממנו.

אין פירוש הדבר שהבינה המלאכותית “מוכיחה” שהפנימיות אינה קיימת, אלא שהיא מחדדת עד כמה הפנימיות כבר אורגנה — היסטורית ופרקטית — כמשהו שניתן לקריאה, לשיקוף ולהכוונה.[2]

אלא שגם כאן אין מפלט פשוט. אין טריטוריה טהורה של “לא־ניהול” שניתן לשוב אליה. גם התנגדות, גם עמימות, גם השהיה — כל אלה יכולים להיהפך במהירות לצורות נוספות של ארגון ושליטה. הסכנה אינה רק בניהול, אלא גם ברומנטיזציה של מה שנדמה כחורג ממנו.

ובכל זאת, ההקצנה שמביאה עמה הבינה המלאכותית מחדדת את ההכרעה: לא עוד לקבל כמובן מאליו את הדרישה שכל חוויה תיעשה קריאה, וכל אדם יהיה מנהלה. לא משום שניתן להימלט מן הניהול, אלא משום שכעת ברור יותר מתמיד עד כמה עמוק הוא חודר — ועד כמה יש צורך לערער את בלעדיותו.

מה שמתערער, אם כן, אינו מושג אחד — אלא בלעדיותו של דקדוק.

גם מושגים כמו “מצב”, “צורה” או “מפגש” יכולים להישאב חזרה אל תוך אותה לוגיקה. גם השהיה יכולה להפוך לטכניקה, וגם מרווח לפרוצדורה נוספת של שליטה. אך העובדה שגם החלופות חשופות ללכידה אינה סיבה לרכך את הביקורת — אלא להחריף אותה. הבעיה אינה במילה זו או אחרת, אלא במבנה שתובע מן החוויה להיעשות קריאה, ניתנת לייחוס, ובסופו של דבר ניתנת להתערבות.

במובן זה, מסקנת המאמר אינה הצעה, אלא הסטה — אך הסטה שיש בה הכרעה.

מן השאלה כיצד לנהל את הרגש,
  אל השאלה כיצד הרגש נעשה למה שניתן לנהל.

ומן האדם כמנהל של עצמו,
  אל סירוב לקבל דמות זו כצורתו הטבעית של האדם.

ואולי זהו כל מה שניתן — וכל מה שצריך — לבקש כאן:
  לא שחרור מן התיווך, ולא מציאת שפה טהורה, אלא שבירה של ההכרח.
  שהחוויה לא תצטרך להופיע מיד כאובייקט.
  שהאדם לא יצטרך להופיע מיד כמנהלו.
  שהפנים לא ייקראו עוד כמובן מאליו כמרחב של דיווח, בקרה ותיקון, אלא ישובו להיות גם מקום של אי־בהירות, של שהות, של צורה שטרם הוכנעה.

האדם אינו נתון שדורש ניהול.
  הוא נעשה כזה — ולכן יכול גם שלא להיות.

בנקודה זו יש להבהיר גם את מעמדו של המהלך עצמו.

המאמר הזה יכול היה להיכתב אחרת.
  ניתן היה להדק את טיעוניו, לבצר אותם מראש מול קווי הביקורת הצפויים — מן הפסיכולוגיה, מן הטיפול, מן המדע; לחדד את גבולות הטענה, להבחין הבחנות נוספות, ולבסס מהלך שקשה יותר לפרקו. ניתן היה גם לארגן אותו כמבנה ליניארי, מצטבר, המוביל מן הנחות למסקנות באופן שמקשה לערער עליו. [3]

אלא שמהלך כזה לא נבחר כאן.

לא מפני שאינו אפשרי, אלא מפני שהוא עצמו שייך לדקדוק שהמאמר מבקש לערער: דקדוק שבו תוקף מזוהה עם לכידות, עם שליטה במהלך הטיעון, ועם היכולת להגן עליו מפני הפרכה.

במקום זאת, המאמר פועל אחרת.

לא כמבנה שמבקש להתייצב, אלא כפריסה של צמתים.
  לא כהכרעה אחת, אלא כסדרה של הסטות.
  לא כהוכחה, אלא כהפרעה.

מבוקשו אינו לבסס עמדה חדשה, אלא לפתוח את מה שנראה סגור; לא לייצר מושג יציב יותר, אלא להפוך את המובן מאליו לשאלה; לא להוסיף עוד שפה, אלא להשהות — ולו לרגע — את הצורך להעמיד את החוויה כאובייקט ברור, קריא ובר־ניהול.

אם יש כאן תוקף, הוא אינו תוקף של הכרעה אלא של פתיחה —
  לא כוח שסוגר טענה, אלא כזה שמערער את התנאים שבתוכם טענות מסוימות נעשות מובנות מאליהן.

מכאן גם אופיו: לא טיעון ליניארי אחד, אלא רצף של נקודות שבהן מה שנראה יציב נעשה שאלה; מה שנראה שקוף נעשה נראה; ומה שנדמה כהכרחי נחשף כאפשרות אחת בלבד.

במובן זה, תוקפו של המהלך אינו נמדד בחסינותו מפני ביקורת, אלא ביכולתו לפתוח מחדש את מה שכבר חדל להישאל. לא תשובה — אלא שאלה במקום שבו לא הייתה שאלה.

 

---

[1]ההבחנה כאן היא בין רגולציה כתהליך ביולוגי והתנהגותי בסיסי לבין הפיכתה לנורמה של סובייקטיביות, כלומר לצורת הופעה נדרשת של העצמי.

[2]הדיון בבינה מלאכותית אינו טוען כי מערכות אלה ניגשות אל “החוויה עצמה”, אלא כי הן ממסדות ומקצינות פרוטוקולים של קריאות, שיום והכוונה.

[3]הבחירה במבנה לא־ליניארי לחלוטין אינה מקרית: היא נועדה להבליט צמתים של מחשבה ולא רק להסיק מסקנות מתוך מערכת הנחות סגורה.

נספח א

טכניקות ויסות רגשי: מיפוי תמציתי של פעולות, צורות התערבות והקשרים טיפוליים

טכניקה	מה עושים בפועל	מופיעה בעיקר ב־
שיום רגש	נותנים שם למה שמרגישים; בוחרים מילה מדויקת יותר	CBT, DBT, EFT, מיינדפולנס
הבחנה בין רגשות	מבדילים בין רגשות קרובים, בין ראשוני למשני	EFT, DBT, CBT
דירוג עוצמה	מעריכים כמה הרגש חזק (למשל 1–10)	CBT, DBT
יומן רגשות	רישום מצב, רגש, מחשבה, תגובה	CBT, DBT
זיהוי טריגרים	מבררים מה הפעיל את החוויה	CBT, DBT, טראומה
מודל ABC	אירוע → מחשבה → תגובה	CBT, REBT
הערכה מחודשת	משנים את פירוש המצב	CBT
בדיקת מחשבות	בוחנים אם מחשבה מדויקת או מוטה	CBT
קבלה	מאפשרים לרגש להיות ללא שינוי מיידי	ACT, DBT
מיינדפולנס	תשומת לב לא שיפוטית לרגע	MBSR, ACT, DBT
נשימה	ויסות קצב נשימה	CBT, DBT
הרפיה	הרפיית שרירים	CBT
השהיה	עצירה לפני תגובה	CBT, DBT
הסחת דעת	מעבר לפעילות אחרת	DBT
פעולה הפוכה	פעולה בניגוד לדחף רגשי	DBT
חשיפה	הישארות מול מה שמעורר רגש	CBT
פתרון בעיות	הגדרת בעיה ובחירת פתרון	CBT
ויסות בין־אישי	שיתוף, גבולות, בקשת תמיכה	DBT, IPT
שינוי סביבה	יציאה, שינוי תנאים	CBT, DBT
ערכים	פעולה לפי ערכים	ACT
החזקה טיפולית	מסגרת, קצב, נוכחות	פסיכודינמי
Co-regulation	ויסות דרך קשר עם אחר	התקשרות, טראומה

 

רשימת מקורות

Aldao, A., Nolen-Hoeksema, S., & Schweizer, S. (2010). Emotion-regulation strategies across psychopathology: A meta-analytic review. Clinical Psychology Review, 30(2), 217–237. https://doi.org/10.1016/j.cpr.2009.11.004

Barrett, L. F. (2017). How emotions are made: The secret life of the brain. Houghton Mifflin Harcourt.

Barrett, L. F., Lindquist, K. A., & Gendron, M. (2007). Language as context for the perception of emotion. Trends in Cognitive Sciences, 11(8), 327–332. https://doi.org/10.1016/j.tics.2007.06.003

Bion, W. R. (1962). Learning from experience. Heinemann.

Foucault, M. (1977). Discipline and punish: The birth of the prison (A. Sheridan, Trans.). Pantheon Books.

Foucault, M. (1988). Technologies of the self. In L. H. Martin, H. Gutman, & P. H. Hutton (Eds.), Technologies of the self: A seminar with Michel Foucault (pp. 16–49). University of Massachusetts Press.

Gross, J. J. (1998). The emerging field of emotion regulation: An integrative review. Review of General Psychology, 2(3), 271–299. https://doi.org/10.1037/1089-2680.2.3.271

Gross, J. J. (2015). Emotion regulation: Current status and future prospects. Psychological Inquiry, 26(1), 1–26. https://doi.org/10.1080/1047840X.2014.940781

Hacking, I. (1990). The taming of chance. Cambridge University Press.

Hochschild, A. R. (1983). The managed heart: Commercialization of human feeling. University of California Press.

James, W. (1890). The principles of psychology (Vol. 1). Henry Holt.

Klee, P. (1973). Creative credo. In J. Spiller (Ed.), The thinking eye (R. Manheim, Trans., pp. 76–79). George Wittenborn. (Original work published 1920)

Le Guin, U. K. (1968). A wizard of Earthsea. Parnassus Press.

Merleau-Ponty, M. (2012). Phenomenology of perception (D. A. Landes, Trans.). Routledge. (Original work published 1945)

Porter, T. M. (1995). Trust in numbers: The pursuit of objectivity in science and public life. Princeton University Press.

Rose, N. (1999). Governing the soul: The shaping of the private self (2nd ed.). Free Association Books.

Tamir, M. (2016). Why do people regulate their emotions? A taxonomy of motives in emotion regulation. Personality and Social Psychology Review, 20(3), 199–222. https://doi.org/10.1177/1088868315586327

Turkle, S. (2011). Alone together: Why we expect more from technology and less from each other. Basic Books.

Winnicott, D. W. (1971). Playing and reality. Tavistock.

Wittgenstein, L. (2009). Philosophical investigations (G. E. M. Anscombe, P. M. S. Hacker, & J. Schulte, Trans., Rev. 4th ed.). Wiley-Blackwell. (Original work published 1953)

Zuboff, S. (2019). The age of surveillance capitalism. PublicAffairs.