הבינה המלאכותית והחצנת הממשק: מן הפנים כעומק אל הפנים כפרוטוקול

זהו חלק 14 מהמאמר הדן בויסות רגשי.- לחלק 1 כאן-

אם נעקוב אחר הקו ההיסטורי שנפרש לאורך המאמר, ניתן לתאר תנועה רבת־שלבים: מצורות חוויה המופיעות בעולם — בגוף, ביחסים, בזמן ובמרחב — אל תוך “פנים” מובחן; ולאחר מכן, מתוך הפנים, אל התייצבות של עמדה המנהלת את מה שמופיע בו. החוויה נעשית לאובייקט, והעצמי נעשה למי שאמור לזהות, לשיים ולפעול עליו. במובן זה, הפנים אינם רק מקום של חוויה, אלא גם המקום שבו היא נעשית נגישה לפעולה.

אך תיאור זה אינו שלם. הוא מניח כי הפנים הם נקודת הסיום של התהליך — המקום שבו הסובייקט נעשה נוכח לעצמו. אולם הבינה המלאכותית מאפשרת לראות כי ייתכן שהתהליך לא הסתיים בפנימיות, אלא במשהו אחר: בממשק.

כדי לראות זאת, יש להתעכב על הנחה יסודית של שיח הוויסות הרגשי. שיח זה מניח כי האדם יכול להיות קריא לעצמו: שהוא מסוגל לזהות מה הוא מרגיש, לתת לכך שם, להבחין בין מצבים, לדרג עוצמה, ולבחור דרך פעולה. יכולת זו מוצגת לעיתים כמיומנות שיש לפתח, ולעיתים כתכונה טבעית של הסובייקט. אולם מבט קרוב יותר מגלה כי אין זו שקיפות מיידית של חוויה לעצמה, אלא סדרה של פעולות: ניסוח, שיום, הבחנה, השוואה, סיווג ובחירה.

במילים אחרות, לא די “להרגיש”. כדי שהרגש ייעשה למה ששיח הוויסות מזהה כ“רגש”, עליו להיעשות לנתון: משהו שניתן לנסח, למסור, לסווג ולעבד. מכאן שהפנימיות אינה רק עומק שבו מתרחשת חוויה, אלא מרחב מאורגן של קריאה והפעלה.

הדבר מתחדד כאשר משווים בין החוויה הגופנית לבין האופן שבו היא מופיעה בשיח הוויסות. הגוף אינו “מחזיק רגשות” כיחידות מובחנות במובן שבו שיח הוויסות מתאר אותם. הוא מצוי בתנועות: מתח, עוררות, האצה, האטה, כיווץ, פתיחה, הצפה או קריסה. כדי שמשהו מכל אלה ייעשה ל“כעס”, “חרדה” או “עצב”, נדרש תהליך של חיתוך, שיום וארגון. תהליך זה אינו מתרחש ברמה הגופנית עצמה, אלא בתוך שפה — ובמידה רבה דרך דיבור פנימי.

כאן מתברר תפקידו המרכזי של הדיבור הפנימי. הוא מאפשר לאדם לפנות אל עצמו כאילו היה אחר: לשאול “מה אני מרגיש”, לענות, לנסח, לתקן ולבחור. במובן זה, הדיבור הפנימי אינו רק ביטוי של חוויה, אלא התנאי לכך שהחוויה תיעשה לאובייקט שניתן לפעול עליו. הוא מתפקד כממשק. הקריאה העצמית אינה רק אופן שבו סובייקט קיים ניגש אל חווייתו, אלא גם אחד התנאים שבתוכם הוא מופיע כסובייקט היכול לגשת אליה כך.

נקודה זו מאפשרת לנסח מחדש גם את הקשר למהלך הקרטזיאני. אצל דקארט, החשיבה מבטיחה את נוכחותו של הסובייקט לעצמו: אני חושב, משמע אני קיים. בשיח הוויסות, אין מדובר עוד במחשבה במובן זה, אך הרגש מקבל תכונה דומה: הוא נעשה קריא, ניתן לשיום, לדירוג ולהתערבות. הסובייקט אינו רק מי שחווה, אלא מי שאמור לדעת מה הוא חווה.

אך כאן מתרחש היפוך מכריע. לא עצם ההרגשה מבטיחה את נוכחותו של הסובייקט לעצמו, אלא היכולת לדווח עליה, למסגר אותה ולפעול עליה. לא “אני מרגיש, משמע אני קיים”, אלא: אני מסוגל לומר מה אני מרגיש, ולכן אני מופיע כסובייקט היכול לנהל את עצמו.

במובן זה, שיח הוויסות הוא צורה מאוחרת של קרטזיאניזם: לא של מחשבה, אלא של קריאות.

כאן נכנסת הבינה המלאכותית — והיא אינה רק ממשיכה מהלך זה, אלא חושפת אותו.

מערכות בינה מלאכותית אינן “חוות”, אך הן פועלות בדיוק בתוך אותו פורמט: הן מקבלות ניסוחים, מארגנות אותם, משיימות, מבחינות, מציעות פרשנויות ודרכי פעולה. כאשר אדם פונה אל מערכת כזו ומתאר את מה שעובר עליו, מתרחש דבר כפול. מצד אחד, החוויה מתורגמת לשפה — לפורמט שניתן לעיבוד. מצד אחר, מתברר שהפעולות שנחשבו עד כה כפנימיות — שיום, הבחנה, ארגון, שיקוף — יכולות להתקיים גם מחוץ לאדם. (Zuboff, 2019; Turkle, 2011).

אך בכך הבינה המלאכותית אינה רק מספקת כלי חדש. היא חושפת דבר עמוק יותר: שהפנימיות, כפי ששיח הוויסות עיצב אותה, כבר הייתה מאורגנת מלכתחילה כממשק. הקריאות של האדם לעצמו אינה שקיפות טבעית של סובייקט לעצמו, אלא פרוטוקול: מערכת של פעולות שמאפשרת להפוך חוויה לנתון.

כאשר הפרוטוקול הזה מועבר החוצה — אל שיחה, אל מסך, אל מערכת — מתברר שהוא ניתן להפרדה מן הסובייקט שזוהה עמו. ה“אני” שמזהה, מדרג ובוחר אינו מקור הכרחי של הפעולה, אלא עמדה הנוצרת בתוך ארגון מסוים של החוויה.

יש להבחין כאן בין שני מהלכים כרוכים אך שונים: הבינה המלאכותית חושפת רטרואקטיבית כי הפנימיות הניהולית כבר הייתה פרוטוקול; ובה בעת היא מקצינה אותו, משום שהיא דורשת מן החוויה להיעשות עוד יותר מנוסחת, עוד יותר מסווגת, ועוד יותר מוכנה לעיבוד.

כאן מתבהר גם דבר נוסף. לא כל ניהול הוא עדיין אופטימיזציה; אך מרגע שהחוויה נעשית לנתון בר־השוואה, בר־דירוג ובר־בחירה, היא נכנסת למסלול של כיול. האופטימיזציה אינה תוספת חיצונית למנגנון, אלא ההיגיון הפנימי שלו: כאשר ניתן למדוד, ניתן לשפר; כאשר ניתן להשוות, ניתן לדרג; וכאשר ניתן לנהל, ניתן לכוון לתוצאה.

הבינה המלאכותית אינה יוצרת לוגיקה זו, אלא חושפת ומאיצה אותה. היא מבהירה כי הממשק הפנימי היה מלכתחילה מנגנון של עיבוד, הערכה ושיפור, וכי מה שנדמה היה כעומק פנימי התגלה כמשטח עבודה שלזיהוי, השוואה וכיול. אם קודם נדרש האדם להיות קריא לעצמו, כעת הוא נדרש להיות קריא גם למערכת.

מכאן משתנה גם השאלה על ויסות רגשי. אם הרגש הוא כבר תוצר של ארגון ממשקי של החוויה, ואם פעולת הניהול יכולה להתקיים גם מחוץ לאדם, אז הוויסות אינו עוד פעולה של עצמי על אובייקט פנימי, אלא חלק ממערך רחב יותר של ניסוח, שיקוף, תנאים ותשתיות. השאלה אינה עוד כיצד לנהל טוב יותר את מה שיש “בפנים”, אלא כיצד מתארגן הממשק שבתוכו החוויה נעשית בכלל לקריאה, לעיבוד ולפעולה.

הבינה המלאכותית אינה רק משקפת את האדם ואינה רק מתקנת אותו. היא חושפת שהאדם המודרני כבר נבנה בתוך ממשק של קריאה, שיום, דירוג והתערבות. משום כך אותו מנגנון יכול גם להקצין וגם למתן: הוא אינו משרת עמדה נתונה, אלא מייצר את הציר שעליו עמדה נעשית קריאה, ניתנת לכיוון, ולבסוף גם לייעול.

לא מדובר רק באופן פעולה, אלא בכיוון של היווצרות.

זהו חלק 14 מהמאמר הדן בויסות רגשי.- להמשך כאן