טכניקות ויסות רגשי

זהו חלק 13 מהמאמר המנתח ויסות רגשי . לחלק 1 כאן1.

אם מושג הוויסות הרגשי כבר אינו נתפס כמובן מאליו, אחת הדרכים לראות את פעולתו אינה דרך הגדרותיו בלבד, אלא דרך האופנים שבהם הוא מתגלם בפועל. לא ברמת העקרונות, אלא ברמת הפרקטיקות: מה בדיוק מתבקש אדם לעשות כאשר הוא “מווסת” את עצמו. (Gross, 1998, 2015; Aldao et al., 2010).

במבט כזה, שדה הוויסות אינו מופיע כתיאוריה אחת, אלא כריבוי של פעולות חוזרות: לתת שם, להבחין, לדרג, לזהות, לפרש, לעצור, לשנות. פעולות אלה אינן ניטרליות. כל אחת מהן מניחה כבר מבנה מסוים של חוויה — כמשהו שניתן לבודד, לייצג, ולפעול עליו.

לפני כל ניסיון לארגן או לפרש את השדה, ניתן לפרוש אותו לרגע כמות שהוא: לא כהסבר, אלא כמפה של פעולות. לא כדי להעמיד “רשימת טכניקות”, אלא כדי לראות כיצד דרך הפעולות עצמן מתגלה הדקדוק שבתוכו הוויסות נעשה אפשרי.

הטבלה הבאה מרכזת טכניקות מרכזיות, את צורת הפעולה שלהן, ואת ההקשרים התיאורטיים שבהם הן מופיעות:

הרשימה אינה סגורה, והגבולות בין הטכניקות אינם חדים. לעיתים אותה פעולה מופיעה בכמה מסגרות שונות, ולעיתים כמה פעולות משולבות זו בזו. אך כבר מן הפרישה הזו ניתן לראות כי אין כאן טכניקה אחת, ואף לא דרך אחת לפעול; אלא שדה שלם של אפשרויות.

בתוך הריבוי הזה ניתן להתעכב בשלוש טכניקות, לא משום שהן ממצות את השדה, אלא משום שהן מצביעות על שלושה מוקדים שונים של פעולה.

שיום רגש

שיום רגש מופיע כאחת הפעולות הבסיסיות ביותר. האדם מתבקש לעצור ולומר מה הוא מרגיש, לבחור מילה מדויקת יותר, להבחין בין מצבים קרובים. לעיתים מצורף לכך גם דירוג עוצמה או הבחנה בין סוגי רגשות.

בשפתה של הטכניקה, עצם השיום כבר משנה את המצב. חוויה עמומה נעשית מובחנת; מה שנחווה כהצפה כללית מקבל צורה. כאשר אדם אומר “אני פגוע” או “אני כועס”, הוא אינו רק מתאר — הוא כבר מארגן את מה שמתרחש. השיום נתפס כמעבר מבלבול לבהירות, וממילא גם כפתיחה של אפשרות פעולה.

הערכה מחודשת

הערכה מחודשת פועלת במקום אחר: לא בשם הרגש, אלא במשמעותו.

כאן העבודה מתמקדת באופן שבו המצב מובן. מזהים מחשבה או פירוש, בוחנים אותו, ושואלים אם ניתן להבין את המצב אחרת.
 הפעולה יכולה להיות פורמלית — בדיקת ראיות, זיהוי הטיות — או פשוטה יותר: ניסוח חלופה. ההנחה היא שהרגש קשור לפרשנות; ולכן שינוי בפרשנות עשוי לשנות גם את החוויה.

במסגרת זו, האדם אינו רק מזהה מה הוא מרגיש, אלא בוחן כיצד הוא מבין את מה שקורה לו — ומכאן נפתח מרחב של אפשרויות.

השהיה ופעולה הפוכה

טכניקות אחרות מתמקדות ברגע שבו הרגש נעשה לפעולה.
 השהיה מציעה לעצור: לא להגיב מיד, לספור, לנשום, ליצור מרווח.
 פעולה הפוכה מציעה לפעול אחרת: לא כפי שהרגש דוחף, אלא בניגוד אליו.

בשתי הצורות, ההתערבות אינה מתרחשת בזיהוי או בפרשנות, אלא במהלך עצמו. ההשהיה יוצרת פער בין דחף לפעולה; הפעולה ההפוכה ממלאת אותו בכיוון אחר.

במסגרת זו, הפעולה אינה רק תוצאה של ויסות, אלא אמצעי לוויסות. לא מחכים לשינוי פנימי כדי לפעול אחרת; הפעולה עצמה היא חלק מן השינוי.

שלוש הטכניקות הללו אינן ממצות את השדה, ואינן מתכנסות לכדי שיטה אחת. אך הן מאפשרות לראות כיצד ויסות רגשי פועל בפועל: דרך שם, דרך משמעות, ודרך פעולה.

מן הרגע שבו הוויסות מופיע כשדה של פעולות חוזרות — שיום, הבחנה, השהיה, שינוי — קל גם לראות כיצד אותו דקדוק עצמו מתפשט מעבר לעבודה על רגשות ונעשה אופן כללי של קריאת האדם.

כאשר הוויסות נעשה דקדוק של משילות עצמית (Rose, 1999; Hochschild, 1983).

נדמה כי עם התפשטותו, מושג הוויסות הרגשי חדל להישאר תחום מוגבל לעבודה על רגשות, והפך בהדרגה לדקדוק רחב יותר של שליטה פנימית. בתוך דקדוק זה, לא רק חוויות רגשיות אלא גם התנהגויות, נטיות, דפוסי פעולה ואף מסלולי חיים שלמים נקראים יותר ויותר דרך שאלת הניהול העצמי: עד כמה האדם מצליח לווסת את עצמו, להתמיד, לדחות סיפוקים, לשלוט בדחפיו ולהתאים את עצמו לדרישות המצב.

במסגרת זו, תחומים שבהם מרחב השליטה של האדם מוגבל, חלקי או מורכב במיוחד — בין אם בשל רכיבים מזגיים או גנטיים, ובין אם בשל תנאים סביבתיים, חברתיים או כלכליים — נוטים להיות מתורגמים אף הם לשפה של ויסות. כך, מה שעשוי להופיע כהבדל נטייתי, כמגבלה גופנית, כתנאי חיים או כתוצאה של מבנה רחב יותר, מוצג כקושי בניהול עצמי.

הדבר ניכר במיוחד בשיח על אכילה, משקל ודיאטות. כאן מצטברים יחד גורמים שונים — מטבוליים, הורמונליים, גנטיים, תרבותיים וחברתיים — אך בתוך שיח הוויסות הם נוטים להצטמצם לשאלה אם האדם “הצליח לשלוט בעצמו”, “התאפק”, “שמר על משמעת” או “נכשל בוויסות”. באופן דומה, גם בתחומים של הישגיות, קריירה או התמדה, ההבדלים בין תנאים, הזדמנויות, מבנים מוסדיים או נטיות אישיות נוטים להתארגן מחדש סביב אותה שאלה: עד כמה האדם מנהל את עצמו כראוי.

במובן זה, שיח הוויסות אינו רק מציע כלים להתמודדות עם רגשות, אלא מארגן מחדש את מרחב ההבנה של קושי וכישלון. הוא נוטה לנסח מגוון רחב של מצבים כהפרעות בניהול עצמי, ובכך להשיב אל היחיד את האחריות גם במקרים שבהם מקורות הקושי אינם מצויים בשליטתו המלאה, ולעיתים אף אינם ניתנים לשינוי ישיר. כך נעשה מושג הוויסות לא רק כלי תיאורי או טיפולי, אלא גם אופן קריאה נורמטיבי של האדם — כמי שאמור, בעיקרו של דבר, לשלוט בעצמו.

זהו חלק 13 מהמאמר המנתח ויסות רגשי להמשך כאן