גבול מושג הטיפול: מהתערבות פנימית אל צורת מפגש מחוללת ערעור

“The meeting of two personalities is like the contact of two chemical substances: if there is any reaction, both are transformed.”  — Carl Jung

זהו חלק 12 מהמאמר המנתח ויסות רגשי- לחלק 1 כאן

אם הרגש אינו אובייקט יציב, ואם העצמי אינו עמדה קבועה שממנה ניתן לנהלו, אז גם מושג הטיפול כהתערבות על מערכת פנימית מגיע אל גבולו. אין עוד להבין טיפול כפעולה של אדם על רכיב בתוכו, כאילו יש לפנינו מערכת פנימית שניתן לבודד את מרכיביה, לזהות את תפקודם ולכוון אותם מחדש. משעה שהחוויה מובנת כתהליך, כמצב תודעה, וכאופן הופעה של עולם שבו גם העצמי עצמו מקבל צורה, מתערערת גם ההנחה שהטיפול פועל על אובייקטים פנימיים נתונים מראש.

אך גבול זה אינו מוליך למודל יחיד. הוא פותח שדה של אפשרויות אחרות לחשוב פעולה, תיווך ושינוי. כפי שנראה בפרק הקודם, אפשר לחשוב שינוי כמעבר מצב, כטקס, כהנדסה של תנאים, כהתארגנות מחודשת של יחסים בתוך עולם, או כעיבוד טכנולוגי של דפוסים. בתוך שדה זה, הממד האסתטי־פרפורמטיבי נעשה חשוב במיוחד, לא כמודל טיפולי מוכן, לא משום שהוא מבטל את האפשרויות האחרות, אלא משום שהוא מאפשר לחשוב שינוי לא כעבודה על רכיב פנימי, אלא כטרנספורמציה הנוצרת דרך צורת המפגש.

כאן נעשה הממד האסתטי מכריע. לא משום שהוא מציע “ביטוי” של רגשות, ואף לא משום שהוא מספק מרחב החזקה בלבד, אלא משום שהוא מראה כי חוויה יכולה להשתנות דרך שינוי בצורת המפגש. לא הרס של כל מבנה, אלא הופעה של מבנה אחר: זמן אחר, קצב אחר, יחס אחר בין גוף, מבט, שתיקה ודיבור. בתוך שינוי כזה, החוויה אינה נדרשת להיעשות אובייקט כדי להשתנות; היא משתנה מפני שהתנאים שבתוכם היא מופיעה כבר אינם אותם תנאים.

הדבר מתחדד במיוחד בפרקטיקות של פרפורמנס. כאשר מרינה אברמוביץ’ יושבת מול אדם זר, שותקת, ומביטה בו לאורך זמן, אין כאן “עבודה על רגש” ואף לא ניסיון לנהל חוויה. הצורה פשוטה עד קיצוניות: שני גופים, מבט, שתיקה, משך. אך דווקא הפשטות הזו מפרקת את הארגון הרגיל של המפגש. אין שיחה, אין הסבר, אין תפקיד ברור, ואין אפשרות להישען על דפוסים מוכרים של אינטראקציה. בתוך התנאים הללו, החוויה הרגשית אינה יכולה להישאר כפי שהייתה: היא מתעצמת, משתנה, לעיתים מתפרקת, ולעיתים נעשית בלתי־ניתנת לשיום. לא מפני שמישהו פירק אותה, אלא מפני שהצורה שבתוכה היא מתקיימת חדלה לפעול.

במובן זה, הערעור אינו שלב בתהליך ואף לא פעולה המופעלת על חוויה נתונה. הוא גם אינו אידיאל טיפולי בפני עצמו. הוא מתרחש כאשר הצורה שבתוכה החוויה מתקיימת משתנה כך שהארגון הקודם שלה אינו מחזיק עוד. לא היעדר של צורה, אלא הופעתה של צורה אחרת — כזו שאינה מאפשרת לחוויה להישאר זהה לעצמה. לכן אין להבין ערעור כהרס סתמי, אלא כהיסט של המדיום: שינוי בזמן, בקצב, במבט, בגוף, או ביחס, שמייצר תנאים חדשים של הופעה.

מכאן גם מתחדדת אפשרות אחת לחשוב מחדש את הטיפול. אין הכרח שכל פרקטיקה טיפולית תתארגן כך, ולא כל טיפול חייב להיעשות אסתטי או פרפורמטיבי. אך אם מבקשים מודל שאינו מחזיר את החוויה מיד למבנה של אובייקט־מול־עצמי, אזי טיפול יכול להיחשב לא כפעולה על חוויות קיימות, ואף לא רק כמרחב להחזקתן, אלא כעיצוב של צורת מפגש שבתוכה החוויה מופיעה אחרת. לא כדי לכפות שינוי, אלא כדי לאפשר לאדם לפגוש את חווייתו בתנאים אחרים: דרך קצב השיחה, דרך שתיקה שאינה ממולאת מיד בפירוש, דרך ארגון הזמן, או דרך יצירת מצב שבו הוא אינו רק מדווח על חווייתו אלא פוגש אותה בתוך מבנה אחר של יחס.

מבחינה זו, הממד האסתטי אינו מספק “מודל טיפולי” מוכן, אלא עיקרון מכוון. הוא מזכיר כי שינוי אינו חייב להיתפס כניהול של תוכן פנימי, אלא יכול להתרחש כאשר תנאי המפגש עצמם משתנים. דווקא משום כך אין כאן הבטחה לשליטה בתוצאה. שינוי כזה כרוך תמיד באי־ודאות, משום שהוא מערער את הארגון הקודם של החוויה מבלי להבטיח מראש את הצורה שתתפוס את מקומו. אך אין פירוש הדבר מעבר לכאוס. השאלה אינה אם יש החזקה או ערעור, אלא איזו צורה יכולה לשאת ערעור מבלי למחוק אותו מראש.

בנקודה זו מתברר גם גבולו המדויק של מושג הוויסות הרגשי בתוך טיפול. כל עוד הוא פועל, הוא נוטה להחזיר את החוויה למבנה של אובייקטים פנימיים וניהול שלהם. אך ישנם מצבים — ולעיתים דווקא המרכזיים שבהם — שבהם פעולה כזו מחמיצה את מה שמתרחש, משום שהיא מפרקת מצב שלם לכדי רכיבים שניתן “לעבוד עליהם”, ובכך מאבדת את הממד היחסי, הגופני, הקצבי והסימבולי שבתוכו השינוי מתאפשר מלכתחילה.

זהו חלק 7 מהמאמר המנתח ויסות רגשי- להמשך כאן