מעבר מניהול לצורה: אופנים שונים לארגן חוויה

“The medium is the message.”— Marshall McLuhan

זהו חלק 11 מהמאמר המנתח ויסות רגשי. לחלק 1 -כאן

הביקורת על מושג הוויסות הרגשי אינה מוליכה ישירות למודל חלופי אחד, ואף אינה מבקשת לעשות זאת. פירוקו של המושג אינו מותיר אחריו ריק שיש למלא, אלא חושף כי מה שנראה כמבנה טבעי של חוויה ושל פעולה הוא למעשה אחת האפשרויות בלבד. מכאן עולה הצורך לא להחליף שיטה בשיטה, אלא לפרוס את השדה שבתוכו מושג הוויסות מופיע כאפשרות מסוימת.

אין מדובר כאן בסקירה של שיטות טיפול, אלא בפריסה של אופנים שונים לארגן חוויה ולפעול ביחס אליה. כל מודל כזה אינו רק אופן פעולה, אלא גם הנחה מובלעת על מהי חוויה, מהו עצמי, ומה פירושו של שינוי.

במודל הוויסות, שכבר נותח, החוויה נחתכת ליחידות — “רגשות” — המופיעות כאובייקטים פנימיים. מולן מוצב עצמי שאמור לזהות, להעריך ולנהל. הפעולה מובנת כפעולה על רכיב: זיהוי, שיום, שינוי. אך מודל זה מתאפשר רק לאחר המרה מוקדמת של תהליך לאובייקט, לאחר שהחוויה כבר נעשתה לקריאה, למדידה ולניהול.

לעומתו, מודלים אחרים אינם מתחילים מן החיתוך הזה כלל. במודל של מצבי תודעה, החוויה אינה נתפסת כאוסף רכיבים אלא כתצורה כוללת: זמן, גוף, אפשרות, יחס, משמעות. כאן השאלה אינה מה מרגישים, אלא באיזה עולם נמצאים, וכיצד גם העצמי מקבל בו צורה. שינוי אינו פעולה על רכיב, אלא מעבר בין מצבים — שינוי בתנאי ההופעה של החוויה. במובן זה, המעבר מוויסות למצבי תודעה אינו רק שינוי במינוח, אלא החלפה של יחידת הניתוח עצמה.

מן המעבר הזה עולה הממד האסתטי. האמנות אינה פועלת על רגשות כאובייקטים, אלא על קצב, זמן, מתח, חזרתיות וצורה. היא אינה מתקנת חוויה, אלא מארגנת אותה אחרת. בתוך צורה מסוימת, החוויה אינה יכולה להישאר כפי שהייתה — לא מפני שפעלו עליה ישירות, אלא מפני שהמבנה שבתוכו היא מתקיימת השתנה. במובן זה, האמנות אינה נספח רך לטיפול, אלא מודל שונה של פעולה — לא על חוויה, אלא עם חוויה כתהליך.

בפרקטיקות של פרפורמנס מתחדדת אפשרות זו עוד יותר. כאן אין מדובר רק בארגון של צורה, אלא ביצירת צורת מפגש. מבט, שתיקה, משך, קרבה או זרות נעשים לא אמצעים לביטוי, אלא תנאים שבתוכם החוויה מתעצבת. הערעור אינו תוצאה של פירוק מכוון של תוכן פנימי, אלא של כך שהמפגש עצמו מתקיים באופן שאינו מאפשר לחוויה להישאר זהה לעצמה. במבנה כזה, לא “עובדים על” החוויה, אלא משנים את הארכיטקטורה שבתוכה היא מופיעה.

מודלים אחרים, שאינם פסיכולוגיים במובנם המודרני, מציעים ארגון שונה עוד יותר של פעולה. בטקסים, למשל, השינוי אינו מתרחש דרך עבודה על עולם פנימי, אלא דרך יצירת מעבר: יציאה מן הסדר הרגיל, כניסה לזמן ולמרחב אחרים, ושיבה במבנה שונה. הסבל אינו בהכרח כשל פנימי אלא שיבוש ביחסים — עם קהילה, עם עולם סמלי, עם סדר או עם כוח — ולכן גם הטיפול פועל ברמת היחס ולא ברמת הרכיב.

גם המרחב הספקולטיבי מציע מודלים תחליפיים של שינוי נפשי, אך כאן יש לראות בו פחות מערך שיטתי של חלופות ויותר שדה שמקצין, חושף ומעוות קווי אפשרות שכבר קיימים במציאות. ניתן להבחין בו לפחות בין שני דמיונות שונים של טיפול.

מן הצד האחד, מדע בדיוני טכנולוגי מציג שינוי כהנדסה של תודעה: עריכת זיכרון, פיצול עצמי, סימולציות, או מעבר למציאות חלופית. מודלים אלה אינם רק תרגילים מחשבתיים; חלקם כבר מופיעים כיום בגרסאות קליניות או פרה־קליניות, למשל באמצעות מציאות מדומה, מציאות רבודה וסביבות סימולציה. כאן השינוי נתפס כעיצוב מחדש של תנאי החוויה דרך מניפולציה של מידע, תפיסה או זיכרון. במובן זה, קו זה ממשיך ואף מקצין את היגיון הניהול: לא רק ויסות של רגש, אלא עיצוב ישיר של המבנה שבתוכו החוויה מתרחשת.

מן הצד האחר, ניתן לזהות קו שונה לחלוטין, כפי שהוא מופיע ביצירתה של אורסולה לה גווין. כאן השינוי אינו הנדסה של תודעה ואף לא מניפולציה של חוויה, אלא התארגנות מחודשת של יחסים בתוך עולם. אין מדובר בניהול רגשות ואף לא בשכתוב פנימי של העצמי, אלא בלמידה של איזון, בשם האמיתי של דברים, וביחס נכון בין שפה, כוח וסדר. השינוי אינו נובע משליטה טובה יותר על הפנים, אלא משינוי באופן שבו האדם ממוקם בתוך מארג של משמעות. במובן זה, מדובר במודל קוסמולוגי־יחסי: לא רגש כאובייקט, ולא תודעה כמערכת לעיבוד, אלא עולם שבתוכו גם העצמי וגם חוויותיו מקבלים צורה.

גם הבינה המלאכותית מציעה מודל נוסף. כאן החוויה נתפסת כדפוס הניתן לניסוח ולעיבוד, והעצמי מופיע כממשק. השינוי מתרחש דרך ניסוח מחדש, ארגון מחדש של משמעות, או דיאלוג טקסטואלי. אין הכרח לראות גם כאן “מודל” במובן מלא, אלא אפשרות נוספת שמבליטה עד כמה חוויה, שפה וממשק כרוכים זה בזה. מודל זה מממש במידה רבה את חלום הניהול, אך גם מערער אותו, שכן הוא חושף עד כמה השפה עצמה מייצרת את החוויה. עם זאת, הוא גם מדגיש את מה שחסר בהיעדר גוף, סיכון ומפגש חי.

אין צורך לבחור בין המודלים הללו או להעמיד אחד מהם כתחליף מלא לאחר. חשיבותם אינה בכך שהם מציעים שיטות מתחרות, אלא בכך שהם חושפים כי מושג הוויסות הרגשי אינו מובן מאליו. הוא מתברר כאופן אחד — מסוים מאוד — לארגן חוויה ולפעול ביחס אליה.

מכאן משתנה גם אופייה של השאלה. לא עוד איזה מודל “עובד טוב יותר”, אלא איזה עולם כל מודל מניח ומייצר: איזה עצמי, איזה זמן, איזה יחס בין אדם לחווייתו, ואיזה סוג של שינוי הוא הופך לאפשרי. בתוך מרחב כזה, מודלים מסוימים מופיעים כמבנים מגובשים יותר, ואחרים כהפרעות, כיוונים או דמיונות מבחן — אך דווקא הריבוי הלא־אחיד הזה הוא שחושף את אי־המובנות מאליה של שיח הוויסות. בתוך שדה זה, מושג הוויסות חדל להיות נקודת מוצא טבעית, ונעשה אפשרות אחת מבין רבות — אפשרות שיש לבחון לא רק לפי תוצאותיה, אלא לפי התנאים שהיא נדרשת להעמיד כדי לפעול.

במובן זה, פרק זה אינו מציע תחליף סופי למושג הוויסות הרגשי, אלא מבצע פעולה אחרת: הוא פותח את השדה. הוא אינו מסדר חלופות במבנה אחיד, אלא מראה כי מעבר לשפת הניהול מתקיימים אופנים שונים, לא שקולים ולא סימטריים, לחשוב חוויה, שינוי וטיפול — כמעבר מצב, כצורה, כפרפורמנס, כטקס, כהנדסה, כעיבוד, או כהתארגנות מחודשת של יחסים בתוך עולם. הביקורת על מושג הוויסות הרגשי אינה מוליכה ישירות למודל חלופי אחד, ואף אינה מבקשת לעשות זאת.

זהו חלק 11 מהמאמר המנתח ויסות רגשי. להמשך כאן