כיצד הוויסות מגדיר מה אפשר לעשות

זהו חלק 10 מהמאמר המנתח ויסות רגשי . לחלק 1 -כאן

ייתכן שאין צורך להתחיל מן ההנחה שיש “רגש” שיש לנהלו.

שיח הוויסות מניח מבנה מסוים: משהו מופיע באדם, ניתן לזיהוי, מקבל שם, נעשה לאובייקט, והאדם נדרש לעמוד מולו ולפעול עליו. בתוך מבנה זה, השאלה מה יש לעשות מתנסחת כמעט מאליה: לזהות, להכיל, להרגיע, לעכב, לשנות תגובה. מרחב הפעולה מתארגן סביב היחס בין אדם לבין מה שמופיע בו.

אך אותה סיטואציה עצמה אינה רק יכולה להופיע אחרת — היא יכולה להתארגן אחרת.

אדם חוזר מסיטואציה פוגענית בעבודה ומתפרץ בבית. אפשר לראות בכך “כעס לא מווסת”, אובייקט פנימי שלא נוהל בזמן. ואפשר גם לא להתחיל מן הכעס כלל: מה שמופיע הוא רצף — עומס מצטבר, קצב שאינו מאפשר עיבוד, יחסי כוח, מעבר חד בין מרחבים, היעדר מרווח. לא אובייקט אחד, אלא תצורה.

בקריאה הראשונה, הפעולה מתכנסת: זיהוי, הרגעה, בחירת תגובה.
  בקריאה השנייה, אין נקודת אחיזה אחת. אפשר להאט, לשנות קצב, ליצור מרווח, לשנות תנאים, לפרק יחסים, או לא לעשות דבר בתוך הרגע אלא להזיז את מה שסביבו.

אין כאן שתי תשובות לאותה שאלה — משום שאין עוד אותה שאלה.
  מה שנראה במסגרת אחת כבעיה של ניהול עצמי, מופיע במסגרת אחרת כהתרחשות של מצב. לא “משהו שיש לי”, אלא משהו שבתוכו אני מצוי.

כאן עשויים להופיע גם מבנים אחרים — ובהם, רק כדוגמאות אפשריות בין רבות, המוח המורחב ואף, בזהירות רבה יותר, אנלוגיות מסוימות לאופן פעולתן של מערכות בינה מלאכותית. אין הם מוצעים כאן כמודלים חלופיים סגורים, אלא כדוגמאות שמפריעות להנחה שיש מרכז אחד, פנימי ויציב, שבתוכו החוויה מתרחשת ושממנו היא מנוהלת.

במבנים כאלה אין נקודת שליטה אחת. מה שנראה כ“יכולת” מתהווה מתוך פריסה: הקשר, סביבה, זיכרון חיצוני, קצב, כלים, מבנה משימה. גם כאן אפשר לדבר על ויסות — אך הוא אינו ממוקם בתוך גרעין פנימי סגור, אלא מפוזר על פני תנאים.

במבט כזה, “רגש” אינו בהכרח נקודת מוצא. הוא יכול להופיע כתוצאה של חיתוך — דרך מסוימת לארגן מצב. אותו מצב עצמו יכול להופיע גם ללא חיתוך כזה, או להיחתך אחרת. מה שנראה כאובייקט פנימי מתגלה כאחת מצורות ההעמדה של החוויה, לא כתנאיה.

אין בכך כדי לשלול את שיח הוויסות. הוא פועל, ולעיתים פועל היטב. אך האפשרות לנוע בין אופני ההעמדה חושפת את גבולותיו: מה שנראה הכרחי בתוך דקדוק אחד, נעשה תלוי במסגרת שממנה הוא נגזר.

גם מרחב הפעולה משתנה יחד עם זה. כאשר הבעיה מנוסחת כרגש שיש לנהלו, הפעולה מתכנסת אל האדם. כאשר המצב מופיע כתצורה רחבה יותר, הפעולה מתפזרת: תנאים, קצב, סביבה, יחסים, אמצעים. לא במקום העבודה הפנימית, אלא לצידה — ולעיתים לפניה.

אך גם כאן אין נקודת יציאה נקייה. ארגון תנאים יכול להיעשות במהירות לשפה נוספת של שליטה: סידור סביבה כדי למנוע חריגה, עיצוב הקשר כדי להבטיח תוצאה, הרחבת רדיוס הניהול במקום פירוקו. גם המבט ה“מורחב” עלול להישאר בתוך אותו דקדוק.

אולי משום כך אין כאן הצעה להחליף שפה אחת באחרת.
  מה שנפתח הוא משהו אחר: האפשרות לראות כי השאלה “כיצד לווסת” נשענת כבר על צורת הופעה מסוימת של המצב. וכי ניתן, לעיתים, להזיז לא את התשובה — אלא את המקום שממנו השאלה נשאלת.

במקום זה, מה שנראה קודם כאובייקט לניהול חוזר להיות חלק מתנועה רחבה יותר, לא בהכרח ניתנת לייצוב. לא תמיד ניתן להחזיק בה. אך עצם האפשרות שהיא מופיעה — גם אם לרגע — מספיקה כדי לערער את מה שנראה קודם הכרחי.

זהו חלק 10 מהמאמר המנתח ויסות רגשי . להמשך כאן