כיצד הוויסות נעשה אפשרי: מן עמימות אל אובייקט

“Every act of perception is to some degree an act of creation, and every act of attention is to some degree an act of exclusion.”
— William James

אדם חוזר הביתה לאחר יום של השפלה בעבודה. הוא שותק, דרוך, קצר; בן זוגו מנסה לדבר איתו, ובתגובה הוא מתפרץ. אפשר כמובן לתאר זאת מיד בשפה המוכרת: הוא “לא וויסת את הכעס שלו”. אלא שניסוח כזה אינו רק תיאור — הוא תוצאה של שורה של הכרעות מוקדמות, שכבר ארגנו את המתרחש באופן מסוים מאוד .

כדי לראות זאת, יש להאט את המהלך.

בתחילה, מה שמופיע אינו בהכרח “כעס” במובן המובחן. הוא עשוי להופיע כדריכות גופנית, כעומס, כהשפלה שטרם קיבלה צורה, כפגיעוּת, כהיצרות של העולם, או כקושי לשאת קרבה. זוהי חוויה רבת־ממדים: היא מתפרשת על פני גוף, זמן, יחס לאחר, זיכרון וציפייה, ומתארגנת כתנועה משתנה ולא כיחידה יציבה. במצב זה, אין עדיין בהכרח דבר־מה שניתן להצביע עליו ולומר: זהו הדבר שיש לנהל.

כדי שתופיע יחידה כזו, נדרש מהלך נוסף — רצף של פעולות ארגון, שבאמצעותן מצב חי נעשה לאובייקט פסיכולוגי.

הצעד הראשון הוא בחירה. מתוך הריבוי נבחר רכיב אחד, והוא נעשה למוקד הקריאה. אפשר היה לבחור “פגיעוּת”, “בושה”, “עומס”, “התכנסות” או “שבר במפגש”; בפועל נבחר “כעס”. הבחירה אינה רק איתור של מה שהיה שם מלכתחילה, אלא הכרעה פרשנית באשר למה ייחשב עיקר ומה יידחק לרקע.

הצעד השני הוא שיום. הרכיב הנבחר מקבל שם: “כעס”. השם מעניק לו גבול מסוים וזהות יחסית, ומאפשר לחזור אליו. מה שהיה עד כה פיזור של מתחים, קצבים ורשמים נעשה ליחידה לשונית שניתן להחזיק בה.

הצעד השלישי הוא בידוד. “הכעס” חדל להיות רק אחת הדרכים לתאר את הסצנה, והוא מתחיל להופיע כרכיב מובחן מתוך מכלול החוויה. כעת כבר ניתן לומר לא רק “הוא התפרץ”, אלא “היה שם כעס”. החוויה אינה עוד מצב כולל, אלא מרחב שבתוכו ניתן להבחין באובייקט פנימי מסוים.

הצעד הרביעי הוא ייחוס. האובייקט אינו רק מזוהה, אלא מיוחס לאדם: לא רק “יש כעס”, אלא “הוא כועס”, ובהמשך גם “זה הכעס שלו”. ברגע זה נוצר מבנה כפול: רגש כאובייקט, ואדם שאליו הוא שייך. ההתרחשות כבר אינה רק מה שקורה, אלא משהו שלמישהו יש.

הצעד החמישי הוא העמדה מול עצמי. כדי שניתן יהיה לדבר על ויסות, לא די בכך שהכעס מיוחס לאדם; עליו גם להופיע כמשהו שהאדם יכול לעמוד מולו. כאן נוצר העצמי־המנהל: לא עוד אדם שמצוי במצב, אלא אדם שאמור לזהות את מה שמתרחש בו, להעריך אותו, ולבחור כיצד לפעול ביחס אליו. לא רק האובייקט מתייצב, אלא גם העמדה שמולו.. העצמי־המנהל שהמודל מניח הוא עמדה בעלת יציבות מפתיעה, המוצגת כבעלת פרספקטיבה רחבה ונקודת מבט חיצונית-זהו מבנה שהמושג זקוק לו מראש. כדי שיתאפשר בכלל לדבר על “וויסות”, יש להניח אדם היכול לעמוד מול מה שמתרחש בו, לזהותו, להפרידו ממנו במידה מספקת, ולפעול עליו. אלא שהנחה זו עצמה רחוקה מלהיות מובנת מאליה. אם החוויה אינה אוסף של אובייקטים פנימיים אלא תהליך, תנועה או מצב תודעה, אז גם העצמי אינו יכול להיתפס כעמדה יציבה שמחוץ לה. הוא אינו רק מי שמתבונן בחוויה, אלא גם דבר־מה המשתנה יחד עמה.

מכאן שהקושי אינו מופיע רק כאשר העצמי־המנהל “אינו בנמצא” במצבים של הצפה, שבר או דיכאון. מצבים כאלה רק חושפים בחדות את מה שהמודל נוטה להסתיר גם במקרים הרגילים יותר: שהמרחק בין האדם לבין מה שמתרחש בו אינו נתון פשוט, ושהאפשרות להציב “רגש” מול “עצמי” כמושא לניהול היא כבר תוצאה של ארגון מסוים מאוד של החוויה. הבעיה, אם כן, אינה רק שיש רגשות שקשה לנהל, אלא שהמבנה כולו — רגש כאובייקט ועצמי כמנהלו — אינו מובן מאליו כלל. במובן זה, “כישלון הוויסות” אינו רק כישלון של אדם מול רגש נתון; לעיתים הוא הרגע שבו נחשפת אי־היציבות של התנאים שהמושג עצמו תלוי בהם.

הצעד השישי הוא ארגון סיבתי. כעת ניתן לשאול: מה הפעיל את הכעס? האירוע בעבודה? דבר־מה שנאמר בבית? החוויה מתחילה להיקרא רטרואקטיבית כשרשרת: טריגר, עלייה בעוצמה, תגובה. כלומר, לא רק ההווה נחתך, אלא גם העבר שלו מסודר מחדש בהתאם לאובייקט שנוצר.

הצעד השביעי הוא פתיחת אופק התערבות. מרגע שיש אובייקט, יש גם מה לעשות איתו: להכיל, להרגיע, לדחות תגובה, לנשום, לשיים, להעריך עוצמה, לבחור אסטרטגיה. בשלב זה החוויה כבר מאורגנת כבעיה ניהולית. לא עוד שאלה פתוחה של מה התרחש כאן, אלא שאלה מעשית של איך נכון היה לפעול ביחס למה שהוגדר.

רק לאחר כל הפעולות הללו מופיע המשפט: “הוא לא וויסת את הכעס שלו” — כאילו היה תיאור פשוט של המצב. אלא שכעת מתברר כי אין זה תיאור ראשוני, אלא תוצר מאוחר של תהליך ארגון: בחירה, שיום, בידוד, ייחוס, בניית עמדה, סיבתיות והתערבות.

אפשר לנסח זאת גם באופן מרוכז: המעבר מן ההתפרצות אל “כעס לא מווסת” כולל רצף של פעולות —
מצב רב־ממדי-עם תנועות לכיוונים שונים של חוויה
בחירה של רכיב אחד כמרכז
שיום וייצובו כיחידה
הפיכתו לאובייקט שניתן לעמוד מולו
והופעת עצמי כבעליו ומנהלו של אובייקט זה
ארגון סיבתי
פתיחת אופק ההתערבות
רק לאחריהן מופיע “רגש” כאובייקט, והאדם כמנהלו.

אלא שהרצף הזה אינו ניטרלי: כל אחד מן השלבים כבר מכוון על־ידי השאלה מה מתוך החוויה יוכל להיעשות ניתן לזיהוי, לייחוס ולהתערבות.

מכאן מתברר כי המושג “וויסות רגשי” אינו פועל על החוויה כפי שהיא מופיעה, אלא על חוויה שכבר הומרה לפורמט מסוים. הוא אינו רק מתאר אובייקט פסיכולוגי; הוא תלוי ביצירתו.

הדבר מתחדד כאשר בוחנים כיצד רצף פעולות זה נעשה יציב ומובן מאליו. בשפת היומיום, בשיח הטיפולי ובכלי מדידה מופיעה שוב ושוב אותה תבנית: יש רגש, יש עוצמה, יש טריגר, יש תגובה, ויש אסטרטגיה. תבנית זו אינה רק מתארת את המתרחש; היא מלמדת כיצד יש לארגן אותו.

כאשר אדם מתבקש לומר “כעסתי”, “הוצפתי”, “איבדתי שליטה”, או “הצלחתי להירגע”, הוא אינו רק מוסר מידע. הוא כבר פוגש את חווייתו בתוך מסגרת שמניחה כי ניתן לחלץ מתוכה יחידה מזוהה, להציבה כאובייקט, ולבחון את היחס אליה. השאלון, הסולם ויומן הרגשות אינם רק מודדים חוויה; הם מייצבים את הצורה שבה חוויה אמורה להופיע לעצמה.

אך התבנית אינה מסתפקת ביצירת אובייקט. היא מארגנת את החוויה בשלושה מישורים בו־זמנית: היא מייצרת יחידה (“כעס”); היא מסדרת את העבר כסיפור סיבתי; והיא פותחת את העתיד כאופק של התערבות.

שלושת המישורים הללו הם בדיוק התנאים לכך שהחוויה תיעשה בת־ניהול.

כך, מה שהיה מצב מורכב של מתחים, קצבים, יחסים ופערים — נעשה למערכת ניהולית: משהו עלה, זוהה, הוגדר, ונעשה למושא של עבודה.

גם כאשר שיח הוויסות אינו ממקם את הבעיה בפעולה אלא--- ברגש עצמו — “אתה כועס יותר מדי”, “אתה מרגיש יותר מדי”, “החרדה חזקה מדי” — אין הוא יוצא מן המבנה הניהולי שתואר כאן. להפך: הוא מעבירו צעד אחד פנימה. החוויה עצמה מומרת ליחידה מדידה, ניתנת להשוואה ולהערכה, ומוצבת על ציר של עוצמה, משך והתאמה. כך גם רגש שאינו מתבטא בפעולה נעשה לאובייקט שעל האדם לזהות, לשאת, למתן או לשנות. לא רק ההתנהגות נדרשת להיות מווסתת; גם עצם ההרגשה נדרשת להופיע בצורה הראויה לניהול.

בנקודה זו מתברר כי אין די לומר שהמושג “עמום”. עמימותו אכן מאפשרת לו לנוע בין מישורים שונים של החוויה, אך כדי לפעול בפועל עליו גם לבצע הגדרה: לחלץ מתוך הריבוי יחידה, ולהעמידה כאובייקט. תנועתו היא אפוא כפולה — מן העמימות אל החיתוך, ומן החיתוך אל האובייקט.

אלא שגם תיאור זה עדיין חלקי. הוא עשוי להישמע כאילו תחילה נחתכת החוויה ל“רגש”, ורק לאחר מכן מופיע הממד הניהולי כתגובה לאובייקט שכבר נוצר. אך רצף כזה מטעה.

החיתוך עצמו אינו מתרחש בחלל ניטרלי. הוא כבר מוכוון על־ידי מה שיוכל להיעשות מזוהה, מיוחס וניתן להתערבות. לא כל רכיב של החוויה נחלץ מתוכה, אלא דווקא זה שיכול להיתפס כיחידה שניתן לעבוד עליה, לייחס אותה, לסדר אותה כסיבתיות ולפתוח ביחס אליה אפשרויות פעול,ובתוך כך גם נקבע מה בו ייחשב לבעיה ומה יישאר מחוץ לתחום ההתערבות.

במובן זה, האובייקט של “הרגש” אינו רק תנאי לוויסות הרגשי; הוא גם תוצר של אופק ניהולי שקובע מראש איזו צורה של חוויה תוכל להיחשב רלוונטית. האפשרות לנהל אינה באה לאחר החיתוך — היא פועלת כבר בתוכו.

“רגש”, אם כן, אינו רק רכיב שמתגלה בתוך החוויה, אלא פורמט שבו החוויה נעשית בת־ניהול.

מתברר אפוא כי “וויסות רגשי” אינו רק תוצאה של ארגון החוויה, אלא גם אחד העקרונות שבאמצעותם היא נחתכת ומקבלת את צורתה.

אם הוויסות הרגשי נעשה אפשרי רק לאחר שהחוויה נחתכת, מיוצבת כ“רגש”, ומוצבת מול עצמי שאמור לזהותה ולנהל אותה, עולה כעת שאלה אחרת: כיצד חיתוך זה מקבל יציבות, תוקף וסמכות בפועל. כאן נכנסת המדידה. לא כשלב מאוחר המגיע לאחר שהאובייקט כבר נתון, אלא כאחת הפרקטיקות שבאמצעותן האובייקט נעשה יציב מלכתחילה. שאלונים, מטלות מעבדה, מדדים פיזיולוגיים ודיווח עצמי אינם פועלים רק על חוויה קיימת; הם מייצבים כתקפה צורה מסוימת שבה החוויה אמורה להופיע — כיחידות מובחנות, ניתנות לזיהוי, להפרדה ולהשוואה. כך, המדידה אינה פותרת את השאלה מהו רגש; היא עוקפת אותה באמצעות התנהלות עקבית כאילו הרגש כבר נתון כאובייקט ברור. דווקא באמצעות ההשעיה הזו של השאלה המושגית, היא מקנה לחיתוך תוקף מעשי: מה שניתן למדידה נעשה למה שישנו.

לכן המדידה והשפה אינן רק פועלות על אובייקט קיים; הן משתתפות בייצובו. השלב הבא הוא לבחון כיצד קיבוע זה פועל בזירה שבה הוא נראה ניטרלי במיוחד: כלי המדידה.

המדידה: הטיה, הקצנה ואוטונומיזציה של החוויה

“What we observe is not nature itself, but nature exposed to our method of questioning.”
— Heisenberg

אם הוויסות הרגשי נעשה אפשרי רק לאחר שהחוויה נחתכת ומוצבת כ“רגש” מול עצמי שאמור לזהותה ולנהל אותה, אין די לשאול כיצד חיתוך זה מקבל תוקף. השאלה הנדרשת כעת היא מה קורה לחיתוך עצמו כאשר הוא נכנס למשטר של מדידה.

המדידה אינה פוגשת את החוויה כשלם. היא פועלת עליה באמצעות בחירה: מתוך מצב חי, רב־ממדי, גופני, זמני ויחסי, היא מחלצת היבט מסוים — כזה שניתן להפרידו, להגדירו ולמספרו. בחירה זו אינה ניטרלית. היא כבר מכוונת על־ידי מה שיכול להיעשות ניתן להשוואה, לדירוג ולהתערבות. במובן זה, המדידה היא קודם כול מנגנון של הטיה: היא אינה מתארת את החוויה כפי שהיא, אלא מכוונת אותה אל מישור מסוים שבתוכו היא יכולה להופיע כאובייקט.

אלא שהטיה זו אינה נשארת ברמת הבחירה בלבד. ההיבט שנחלץ מתוך המכלול אינו נותר רכיב אחד בין אחרים. עצם העמדתו על ציר — של עוצמה, תדירות, משך או התאמה — כבר משנה את משקלו. הוא נעשה חד יותר, ברור יותר, וחשוב יותר. כך, מה שהיה רגע אחד בתוך מצב מורכב מתחיל להופיע כמרכזו. המדידה, אם כן, אינה רק בוחרת היבט; היא מקצינה אותו. היא מגדילה את נראותו, מעניקה לו עדיפות, ומארגנת סביבו את תיאור החוויה כולה.

ניתן לחשוב על תנועה זו דרך דימוי של כסף. כסף אינו מגלה ערך שקיים בעולם באופן טבעי; הוא מחלץ מימד מסוים של ערך והופך אותו לבר־חישוב. אך מרגע שמימד זה ניתן לכימות, הוא אינו נשאר אחד מבין היבטים רבים של ערך. הוא נעשה לקנה המידה המרכזי. השאלה “מה חשוב” מתחלפת בשאלה “כמה זה שווה”. באופן דומה, המדידה אינה רק מציעה דרך אחת לתאר את החוויה; היא הופכת את מה שניתן למדידה למה שנחשב. כך מצטמצם המכלול לממד אחד — זה שניתן להצבה על ציר.

לא כל מדידה מעוותת באותה מידה. אך עצם משטר המדידה דוחף לכיוון של הטייה, הקצנה ואוטונומיזציה. בשלב זה, ההיבט המוקצן מתחיל להתנתק מן ההקשר שבתוכו הופיע. ניתן לראות זאת בבירור בתחום האסתטיקה. אידאלים של יופי נוצרים כסכמות — פרופורציות, קווים, יחסים — ומולן נמדד הגוף. אולם עם הזמן, רכיבים מסוימים מתוך סכמות אלו — שפתיים, עור, קווי פנים — נעשים למעין סימנים עצמאיים. הם מוקצנים מעבר לפרופורציות שמהן נגזרו, ומתחילים להתקיים ללא תלות במכלול שבתוכו היו משולבים. כך נוצרת צורה שמנותקת מן הגוף החי, מן הגיל, ומן ההקשר הכולל של המראה. לא עוד יופי כהופעה של מכלול, אלא יופי כסדרה של מאפיינים מבודדים המפותחים על פי ההיגיון של עצמם.

כך פועלת גם המדידה של רגש. היא אינה רק מחלצת היבט מסוים מתוך החוויה ומעצימה אותו; היא גם מאפשרת לו להיעשות אוטונומי. מה שנמדד — “חרדה”, “עוצמה”, “רמת עוררות”, “קשב” — מתחיל להופיע כיחידה עצמאית, כאילו היה ניתן להפרדה מלאה מן ההקשר הגופני, היחסי והזמני שבתוכו נוצר. בשלב זה כבר אין מדובר ברכיב בתוך חוויה, אלא באובייקט שניתן לעמוד מולו, להשוותו ולדרגו.

מכאן מתרחשת תנועה נוספת: החזרת האובייקט המבודד אל האדם. מה שנחלץ מתוך החוויה, הוקצן והתנתק מהקשרו, מוצג כעת כאילו היה החוויה עצמה. האדם מתבקש לזהות אותו, לייחס אותו לעצמו, ולהתייחס אליו כאל מה שקורה “בתוכו”. כך, לא רק שהמדידה משנה את צורת החוויה; היא גם מגדירה מחדש את היחס של האדם אל עצמו. הוא אינו פוגש עוד מצב מורכב שבו הוא מצוי, אלא אובייקט שניתן לעמוד מולו ולפעול עליו.

אולם גם כאן התנועה אינה נעצרת. מרגע שאובייקט כזה מתייצב, הוא נעשה מושא לאופטימיזציה. לא עוד תיאור של מצב, אלא יעד לשיפור. לא רק “כמה חרדה יש”, אלא כיצד להפחיתה; לא רק “איך ישנתי”, אלא כיצד לשפר את איכות השינה; לא רק “מה רמת הקשב”, אלא כיצד למקסם אותה. המדידה אינה מסתפקת בהטיה ובהקצנה; היא הופכת את התוצר שלה לנקודת מוצא לפעולה מתמשכת.

אפשר לראות את כל התהליך הזה בבירור בתחום הדיאטה. אכילה ומשקל קשורים לעיתים קרובות ברעב, שובע, הנאה, בושה, שליטה, הרגלים, נטיות גופניות, הורמונים, תרבות, יחסים, עוני, דימוי גוף ומבני חיים רחבים. אולם המדידה מחלצת מתוך כל אלה היבט שניתן לכימות — משקל, BMI, קלוריות, צעדים, יעד יומי. מרגע שהיבט זה מוצב על ציר, הוא משנה את משקלו: הוא נעשה לעיקר, ואילו ההקשר הכולל נדחק. בהמשך הוא מתנתק עוד יותר, עד שהגוף החי כבר אינו מופיע כמכלול אלא כסדרה של מדדים. מה שנמדד מוחזר לאדם כאילו היה הוא עצמו — “המשקל שלי”, “הכישלון שלי”, “ההצלחה שלי” — ומכאן גם כאובייקט שיש לנהל, לשפר, לייעל. כך נוצרת דינמיקה שבה האכילה אינה נחווית עוד כחלק מחיים גופניים ויחסיים, אלא כאתר קבוע של אופטימיזציה — ולעיתים גם של כפייה, בושה והפרעה.

מדידה פועלת דרך הטיה של היבט מסוים, נוטה להקצין אותו, ובתנאים מסוימים — במיוחד בתוך משטרי אופטימיזציה — מאפשרת לו להיעשות אוטונומי עד כדי עיוות של המכלול שממנו נחלץ. עיוות לא במובן של סטייה מן החוויה “כפי שהיא באמת”, אלא במובן של ארגון חלקי של החוויה כאילו היה שלמה. היא חותכת היבט אחד מתוך החוויה, מקצינה אותו, מבודדת אותו מן ההקשר שבתוכו הופיע, ולאחר מכן מחזירה אותו כאילו היה החוויה עצמה — וכיעד לשיפור. מה שהיה חלק ממכלול נעשה ליחידה עצמאית; מה שהיה רגע בתוך מצב נעשה לבעיה שיש לפתור; ומה שהיה תלוי הקשר נעשה לאובייקט שיש לנהל. מכאן מתברר כי הוויסות הרגשי אינו רק תגובה לחוויה, אלא פועל על חוויה שכבר עברה הטייה, הקצנה ואוטונומיזציה, ולכן הוא משתתף בהמשך הארגון המעוות שלה כאילו היה ניהולה.

אך המדידה אינה משנה רק את מבנה החוויה; היא משנה גם את זמנה. מה שנחלץ מתוך המכלול, מוקצן ומוחזר לאדם כאובייקט, אינו נדרש רק להופיע כיחידה מובחנת, אלא גם להופיע במהירות מספקת כדי שיוכל להיעשות מושא לזיהוי, לדיווח ולהתערבות. מכאן שהשאלה אינה עוד רק כיצד חוויה נעשית ל“רגש”, אלא גם באיזה קצב עליה להיעשות לדבר שאפשר לדעת, לשיים ולנהל. בנקודה זו מתברר כי הוויסות הרגשי אינו רק משטר של אובייקטיבציה, אלא גם משטר זמן של קריאות עצמית.

רטרואקטיביות והמרת החוויה: הזמן כייצור מציאות

לא מדובר רק בכך שהחוויה נחתכת לאחור כאובייקט. בדיעבד נוצרת חוויה שלא הייתה שם קודם. מה שהתרחש כתנועה של עומס, שינוי, או התפרקות של קשב וגוף, מוגדר מחדש כאילו כבר היה בו רגש מובחן הנושא משמעות — “כעס”, “תסכול”, או מצב “מסוכן”. אין זו רק פרשנות של מה שקרה, אלא יצירה של דבר־מה חדש: חוויה שכבר כוללת הבחנה, גבול ומשמעות.

מכאן נובעת הדרישה הרטרואקטיבית: לא רק שהיה משהו, אלא שהוא היה אמור להופיע מלכתחילה כמשהו שניתן לזהותו, לפענחו ולהבין את משמעותו. השאלה “איך לא עצרת?” אינה שאלה על חוויה שהייתה, ואף לא ניסוח אחר שלה. היא פעולה רטרואקטיבית המשנה את הגדרת החוויה עצמה: מה שהיה אולי עומס, תנועה, התפרקות או קושי לשאת סיטואציה, נעשה בדיעבד לחוויה מסוג אחר — חוויה שכבר נושאת איום, סכנה או פוטנציאל פוגעני. לא נחשפת כאן משמעות שהייתה חבויה בזמן; מושתלת כאן משמעות שלא הייתה בו.

ספירה עד עשר נראית רק לכאורה כפעולה תמימה. עצם מיקומה לפני פעולה מסוימת מגדיר את המתרחש כמשהו שיש לחשוד בו מראש: ככוח שעלול לגלוש, להזיק או להתפרץ. היא אינה רק עוצרת תגובה; היא משתתפת בהמרת החוויה לחוויה מסוג אחר. כמו קטע צילומי יומיומי שאליו מצרפים מוזיקה מאיימת ההופכת אותו לסרט אימה, כך גם הספירה אינה חושפת סכנה שכבר הייתה שם, אלא משנה את אופן הופעתה של הסצנה עצמה. מה שהיה יכול להיות מתח, מבוכה, עומס או תנועה שטרם התבררה, נעשה לחוויה המופיעה תחת אופק של ציפייה או סכנה. במובן זה, הספירה אינה רק טכניקה של ויסות; היא פעולה המשנה את הגדרת המציאות. יש להדגיש שזה פוטנציאל מבני של הטכניקה, לא תוצאה הכרחית

במובן זה, האבחנה הרטרואקטיבית אינה רק מפרשת את העבר ואינה רק מארגנת מחדש את זמנו. היא משנה את החוויה עצמה. היא מייצרת בדיעבד מציאות חווייתית חדשה, שבה מה שלא היה אלא תנועה, עומס או התפרקות נעשה לאירוע בעל אופי אחר: מאיים, מסוכן, או פוגעני. לא מתווסף כאן רק פירוש; משתנה כאן הז’אנר של המציאות. נוצר כאן דבר שלא היה.

מכאן שהזמן שבו פועל מושג הוויסות הרגשי אינו רק זמן נורמטיבי של מהירות העיבוד. זהו גם זמן רטרואקטיבי, המייצר בדיעבד עבר שבו החוויה כבר הייתה אמורה להיות קריאה לעצמה בדרך מסוימת ומוגדרת. לא רק שנקבע באיזה קצב היה על האדם לדעת מה הוא מרגיש; נקבע גם שמה שהרגיש כבר היה אמור להופיע כמשהו בעל מימד אחר. בכך לא רק התהליך מאורגן מחדש, אלא החוויה עצמה מוגדרת מחדש.

אם כך, מושג הוויסות הרגשי מתגלה כיותר מטכנולוגיה של רגש: הוא משטר זמן המייצר את תנאי הקריאות של החוויה, ולעיתים גם את החוויה הקריאה עצמה. הוא אינו רק קובע כמה זמן מותר למה שמתרחש להישאר לא־מעובד, ובאיזה רגע עליו להיעשות בת־שיום; הוא גם מייצר בדיעבד מציאות שבה מה שהתרחש מובחן, מפוענח ובעל משמעות מסוג מסוים.

לכן הביקורת על הוויסות הרגשי אינה יכולה להסתפק בטענה שהוא חותך חוויה מורכבת ל“רגש”, ואף לא רק בכך שהוא מניח קצב מסוים של עיבוד ומחלק מראש אילו פעולות דורשות מן הסובייקט לעצור לפני שיפעל. עליה להוסיף שהמודל פועל גם רטרואקטיבית: הוא אינו רק קורא את החוויה בדרך מוגדרת, אלא משנה את סוגה. המשמעות כפי שהיא מנוסחת בדיעבד אינה זהה למה שהיה שם. הבעיה העמוקה, אם כן, אינה רק עצם האובייקטיבציה ואינה רק הזמן הנורמטיבי של העיבוד, אלא הכוח להמיר חוויה מסוג אחד בחוויה מסוג אחר, ולכונן בדיעבד מציאות שאותה אפשר יהיה לומר שהיה צריך לזהות, להבין ולנהל. (Bion, 1962; Winnicott, 1971).