פסיכולוג קליני תל אביב-זקנה

התמודדות עם גיל מבוגר.

שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, בוגר הלימודים המתקדמים בפסיכותרפיה אנליטית המוכר על ידי American Psychological Association )- ובעל .M.A בפסיכולוגיה ואמנות (התמחות בתהליכים יצירתיים). בעל ניסיון רב בטיפולי פנים אל פנים וטיפול פסיכולוגי אונליין. אני רואה ביצירתיות -במובנה הרחב והעמוק ביותר, את מרכזה של היכולת שלנו כבני אדם להתמודד עם המציאות- זו הפנימית וזו החיצונית.  "להיות אותנטי" -כותבת סימון דה בבואר-"פירושו להפוך ליצירתיים ולתבוע בעלות על מי שאנחנו, על האני שלנו, המעוצב באמצעות הבחירות שלנו."  'הסדנה' מציעה גם טיפולי נוירופידבק כאפשרות לטיפול קצר מועד או משלים לפסיכותרפיה.

למידע נוסף עלי ועל אפשרויות טיפול-ניתן ללחוץ  על הצילום המשמש קישור:

מה זה אדם מבוגר? ילד שהגיל פוצץ."- 'אישה הרוסה', 1967. פסיכולוג קליני תל אביב: סימון דה בובואר על הגיל כהרס.

אני בן שישים. מוזר ומפחיד אותי לכתוב את זה. הקורנה הגדירה אותי כזקן וקבוצת סיכון.

 לפני כמה זמן שיפצנו את הבית. שיפוץ שפעם הייתי עושה בחלקו אולי לבדי. קבלן השיפוצים שלקח מחיר גבוה ועשה עבודה גרועה, נהג להגיד בזמן שהתווכחתי איתו על פגמים או על מחיר מוגזם. "אתה יכול להיות אבא שלי"- אולי זו הייתה הדרך שלו ליישב את החשבון עם אבא שלו, אבל סביר יותר שראה מולו מבוגר שאפשר לנצל.

לפעמים אני מרגיש שהפכתי להיות לווין של חיי הבנות שלי. הציפיה לביקורים שלהן הפכה להיות שמחה חשובה בחיי.   הן המרכז ואני נלחם על הדרך שבה אני יכול עדיין להיות רלוונטי עבורן, על הדרך בה אתמוך בחייהן. במובן מסוים העתיד שלי סובב סביב העתיד שלהן. זה נורא להפוך להיות מה שקשה היה לך לקבל בהורים שלך. הדרך שבה הם שמו אותי במרכז חייהם-וגרמו לי שלא בכוונה רעה להרגיש שאני מאכזב אותם בכל פעם שהבחירות שלך נבעו ממי שהייתי באותו רגע ולא נסובו סביב הבן האידאלי שהם רצו שאהיה- שמח, מאושר, מצליח ומסופק- כפי שמעולם לא הצלחתי לחלוטין להיות.

 ברגעי חולשה נדמה לי שמה שאני נלחם עליו-הוא הדרך בה  יזכרו אותי. 

 אני לא מרגיש זקן, אבל הנה תארתי תחושות של זקנה, של מי שננטש מאחור על ידי החיים הממשיכים. סבך הרגשות הסותרים שמעמיד בפננו הגיל והדרך להתמודד איתו בצורה אותנטית- עומד במרכז יצירתה של סימון בבואר -"הזקנה"-אותו כתבה בגילי-שישים.

 במאמר שפורסם בפסיכה סוקרת סקיי סי קלירי את פרשנותה להשקפתה של בבואר- על הדרך בה צריך להתמודד עם הגיל.

זקנה היא מה שהפילוסופית האקזיסטיאליסטית הצרפתית סימון דה בובואר כינתה "המגרסה" של המין האנושי. חוויות הזקנה וההתבגרות שונות מאדם לאדם באופן קיצוני, ועדיין שקרים והשתקה יכולים להפוך את ההזדקנות לאסון מביש ומפחיד, גם כאשר הרפואה והביוטכנולוגיות מאריכות את החיים ואת הבריאות.

 

הפסיכולוגיה של הגיל השלישי. "זה מפחיד לחשוב שאתה מסמן את הילדים שלך רק על ידי זה שאתה עצמך... זה נראה לא הוגן. אתה לא יכול לקחת את האחריות על כל מה שאתה עושה - או לא עושה". (Les Belles Images, 1966). פסיכולוג תל אביב: סימון דה בובואר על משא ההורות והגיל

בשנות ה-60 לחייה, בובואר כתבה ספר בן 650 עמודים La vieillesse (1970) - שמעולם לא תורגם לעברית - כדי לחשוף את האמת אודות ההזדקנות. 

בספרה היא טוענת שהזדקנות אינה רק תהליך של ירידה בכשרים ביולוגית: החברה מוחצת זקנים באמצעות אפליה גילאית. ועדיין, מציינת בובואר, לגיל השלישי יש גם פוטנציאל לקרב אותנו לאותנטיות שלנו, יותר מאשר כל שלב אחר בחיים. עבורה, להיות אותנטי פירושו להפוך ליצירתיים ולתבוע בעלות על מי שאנחנו, על האני שלנו, המעוצב באמצעות הבחירות שלנו.

 אבל אנשים מבוגרים מתמודדים עם אינספור אתגרים - רבים מהם בלתי נמנעים - המעוותים  את הבחירות שלהם ומרתיעים אותם מלהתרחב  לעבר האותנטיות.

עבור בובואר, השאלה הקיומית האורבת מתחת למשבר הזיקנה היא: 'האם אני יכול להיות אדם אחר בזמן שאני עדיין נשאר אני עצמי?' או במילים אחרות, מיהו האדם הזה שהפכתי להיות ונראה כמוני?

 

אחת הסיבות לכך שאנשים מתמודדים עם משבר כשהם מזדקנים היא הנטייה להתייחס לזקנה כאל 'חריג נורמלי'. 

זקנה היא נורמלית מכיוון שאם אדם לא מת צעיר, הוא פשוט יזדקן- ההזדקנות היא הייעוד האוניברסלי של האנושות. אבל זקנה  הוא גם חריגה מכיוון שלעתים קרובות מניחים שאנשים מבוגרים כבר אינם מתפקדים כראוי. הגילנות מגדירה  אנשים מבוגרים כיצורים קפואים וחסרי אונים שהזמן גורר אותם לעבר קבריהם. גִּילָנוּת ( אייג'יזם)-טוענת בובואר, היא סוג של לעג אלים - במיוחד בחברות קפיטליסטיות שבהן אנשים מוערכים על פי היכולת שלהם לעשיית כסף - ובהן היכולות של אנשים מבוגרים למעשה נמחקות, מה שמדכא אותם ומבטל אותם. בובואר כותבת: 'החברה גורמת לרובם המכריע של הזקנים לחיות ברמת חיים עלובה עד שזה כמעט טאוטולוגי לומר "זקן ועני".

 לחלקנו יש את הכסף והמשאבים לרפד את עצמנו מפני קשיי הגיל השלישי - במיוחד כשמדובר בגישה לטכנולוגיה ורפואה  שיכולה להרחיב ולשפר את  הגוף המזדקן.  חלקנו יכולים לחיות במצב של נוחות כלכלית  כזו המאפשרת לנו להמשיך לגלוש בצורה חלקה לאורך החיים. הבעיה היא הדרך בה מבטים של אנשים אחרים מגדירים אותנו עד כדי כך שאנו מאבדים את היכולת להגדיר את עצמנו.

רישום פניו של אדם זקן. "לחייו של אדם יש ערך כל עוד האדם מייחס ערך לחייהם של אחרים, באמצעות אהבה, ידידות, כעס, חמלה." (כפי שצוטט ב-Successful Aging: A Conference Report, 1974, מאת אריק פייפר) פסיכולוגים תל אביב: סימון דה בובואר על ערך החיים.

עבור רובנו , גיל המבוגר מרחיק את האפשרויות של השגת יעדים חדשים והתחלות חדשות. הבדידות מתגברת  כאשר חברים ובני משפחה מתים ומתרחקים. לעתים קרובות היציבות הפיננסית שלנו מתערערת, כמו גם הניידות הפיזית והחדות החושית. גם הסבירות למחלות גופניות וכאבים מתעצמת. ההזדקנות  מעוררת משבר זהות. בובואר כותבת: 'אין לצפות לשום דבר יותר בזקנה: שום דבר לא צפוי יותר.'
בעוד שמוות הוא אפשרות בכל גיל, הזקנה יכולה להיראות כל כך רחוקה בעתיד, עד שלרוב כשאנו מבינים  שזה קורה לנו, זה מגיע כמכה מטלטלת. 

סיבה נוספת למשבר הזהות של הגיל השלישי, על-פי בובואר, היא שההזדקנות שלנו היא מצב הקיים מחוץ לנו. אנחנו זקנים בשביל אחרים- יש נתק בין איך שאנחנו מרגישים בפנים לבין המבטים השיפוטיים של אנשים אחרים. בובואר מתארת את עצמה דרך הדיסוננס הזה בצורה מייסרת-כשאנשים החלו להגיד לה שהיא מזכירה להם את אמא שלה.

 

הפסיכולוגיה של הגיל השלישי. "לדעת את עצמך אינה ערובה לאושר, אבל היא נמצאת בצדו של האושר ויכולה לספק את האומץ להילחם עבורו." (כוח הנסיבות כרך ג', 1963). פסיכולוג תל אביב: סימון דה בובואר על תובנות ידיעת עצמך ואושר.

"צרפתייה, סופרת, בת 60: זה המצב שלי כפי שאני חווה אותו. אבל בעולם שמסביב המצב הזה קיים בצורה אובייקטיבית כזו, שאיני מצליחה לאחוז בה."

קלישאה נפוצה טוענת שאתה זקן  רק באותה מידה שאתה מרגיש זקן, אבל זו  הפשטת יתר. אין ספק, שאנחנו אלו העושים את הבחירות שלנו לגבי מי שנהפוך להיות, אבל אנחנו גם מוגדרים מבחוץ - על ידי אנשים אחרים, על ידי החברה והמצבים הסובבים אותנו. אנו יכולים לגלות כמה היבטים של ההוויה החיצונית שלנו על ידי הסתכלות במראה והתבוננות פנימה, אבל יש מימדים שרק אחרים יכולים לראות ולהראות לנו .

העובדה שאנו מוגדרים על ידי אחרים אינה בעיה בפני עצמה. אנו חיים עם אנשים אחרים ואנחנו מכירים את עצמנו בצורה אינטימית יותר דרך האינטראקציות שלנו איתם. אבל הבעיה היא מתחילה כאשר המבטים של אנשים אחרים מגדירים אותנו עד כדי כך שאנו מאבדים את היכולת להגדיר את עצמנו. המבטים האלה יכולים להיות כל כך קשים ונוכחים בכל מקום עד שהם נועלים את הזקנים בקטגוריה של 'זקנים', ומגבילים את יכולתם ליצור את עצמם בדרכים אותנטיות. גישה זו מועברת בהנחה שאנשים זקנים לא יכולים להתחדש בצורה עמוקה וזה שקר. בובואר כותבת על ההזדקנות: 'בשום היבט אחר של החיים לא מופיע חוסר הגינות של התרבות בה אנו חיים בצורה עירומה יותר'. 

פסיכולוגיה של הזקנה. "כדי שלאמן יהיה עולם כדי  לבטא אותו, עליו להתמקם קודם כל בעולם הזה, לתפוס עמדה, כמדוכא או מדכא, כנמנע או מורד, כאיש בין בני אדם.". -'המין השני'. פסיכולוג תל אביב: סימון דה בובואר על נקיטת עמדה כמהות האמנות.

לא כל התרבויות היו גילניות . חברות רבות העריצו זקנים, וראו  בהם חכמים יותר, טובים יותר, או רוחניים יותר.
"מפני שיבה תקום והדרת פני זקן".ביהדות.  כבוד לזקנים  ולחוכמה הנובעת ממנה הוא עקרון מרכזי  בקונפוציאניזם. קיקרו מדמה את הזקנה לרב חובל בספינה: אנשים צעירים אולי מטפסים על תרנים ומושכים חבלים, אבל כושרו של רב החובל חיוני לנווט בחיים כמו לניווט בסירה.
יש פער בדרך ובמחירים שמשלמים כל אחד מהמינים על הזקנה.

אני נזכר ביעל רנן שהייתה אישה יפה וחכמה ושסיפרה לי פעם על תחושת האובדן שלה מכך שגברים הפסיקו לראות אותה. הייתי שמחה לוותר על תואר הדוקטור שלי היא אמרה-כדי להיות שוב אישה מושכת.

רוב החברות העריצו זקנים גברים וביטלו נשים זקנות. חשבו על היחס המבטל כלפי מדונה המתעקשת להישאר סמל מין -בגיל 60.
או על הקושי עליו מדברות שחקניות מבוגרות בהשגת תפקידים.
כשסימון בובואר הייתה בת 30, היא חשבה שנשים מבוגרות לא צריכות לקיים חיי מין: "תיעבתי את מה שכיניתי- "המכשפה הזקנה" והבטחתי לעצמי שכשאגיע לשלב הזה, אפרוש בצייתנות משדה המגרש.'  כשהייתה  בובואר- בת 39, אכן  חשבה לפרוש מהמשחק המיני אבל כשגבר צעיר יותר, קלוד לנצמן, חשק בה, היא נדהמה לגלות שהיא עדיין יצור מיני בעל חשקים.

לפסל הבעת זקנה -"הגוף אינו דבר, זה מצב: הוא האחיזה שלנו בעולם וסקיצת הרישום שלנו של חיינו". פסיכולוג תל אביב: סימון דה בובואר על הקיום הגופני כעמדה קיומית.

ובכל זאת, כשבובואר מזדקנת  היא מדווחת באומץ על הכאב שבמראה המבוגר.  בשנות ה-50 לחייה, בובואר  מספרת  כיצד היא מסתכלת בהשתקפותה ומקוננת על גבותיה שצונחות , על השקיות שגדלות מתחת לעיניה, ועל "אווירת העצב סביב הפה שקמטים תמיד מביאים".

ישנן דרכים רבות  בהן אנשים מנסים להכחיש את הזדקנותם. אסטרטגיה אחת היא לשמר את נעורינו בסיפורים שאנו מספרים. אחת הסיבות שאנשים מבוגרים אוהבים לדבר על עברם, משערת בובואר, היא בגלל שהם מנסים לשמור בחיים את האגדה של עצמם,  מקרינים את עצמם על ההווה  כאדם שהם היו פעם, במערכות יחסים שהיו להם פעם. גם בובואר עשתה את זה במידה מסוימת. היא השקיעה זמן רב בכתיבת זכרונות בניסיון להחיות את עברה המתפוגג. למרות שעל-פי הפילוסופיה שלה, להתפלש בעבר על חשבון ההווה והעתיד זה לא אותנטי, כי זה ניסיון לבסס את הווייתנו  על משהו שהיה, במקום ליצור את עצמנו בהווה ובעתיד. אולם בדרך אחרת ניתן לראות את מה שעשתה כשימוש בעבר לצורך העתיד.  עברה שימש לה כחומר גלם ספרותי. והיא משכללת ומנציחה את את עצמה כסופרת מוערכת.
 

פסיכולוגיה של הזקנה. "אמנות, ספרות ופילוסופיה הם ניסיונות לייסד את העולם מחדש על בסיס חופש אנושי".-'המין השני'". פסיכולוגים בתל אביב: סימון דה בובואר על אמנות כדרך להגדיר מציאות חדשה.

בובואר רואה במסכות שחלקנו עוטים כדי לברוח מהגיל שלנו -סוג של תחפושת המסיח את דעתנו מהעבודה האמיתית של מאבק בגילנות.
אסטרטגיית הימנעותית  נוספת היא עיכוב הרגרסיה הפיזית הבלתי נמנעת על ידי שיחזור פיזי של עורנו והגוף שלנו למצבו הצעיר, כגון באמצעות ניתוחים קוסמטיים.
על האישה המקוננת על הזדקנות, כותבת בובואר: "[היא] עדה, חסרת אונים, להשפלה של הגוף והבשר הזה שבו היא חיה; היא נלחמת; אבל איפור, פילינג וניתוחים פלסטיים לעולם אינם יכולים לעשות יותר מאשר להאריך את נעוריה הגוססים.'

להיות אותנטי, לדעתה של בובואר, הוא ליצור את עצמנו דרך הבחירות שלנו. בתיאוריה, לא אמורה להיות בעיה עם שינוי של המרכיבים הפיזיים של גופנו כדי ליצור אפשרויות ועתידים חדשים.  אם כך, האם עלינו להתעלם מהאפשרויות שמציעה לנו הרפואה המודרנית כדי לשפר את המראה שלנו?

צריך לזכור כמה דברים כשדנים בתפיסתה של סימון בובואר לגבי הנשיות וההזדקנות. האחד הוא שתפיסתה נעוצה בראיה מרקסיסטית הרואה במציאות מאבק בין מעמדות ועמדות -ואידאלים של שוויון-הם חלק חשוב בתפיסת עולמה.
השנייה היא  שלמרות מהפכנותה בנושאים רבים, כוחה של בבואר נעוץ דווקא בכך שהיא חלק מדור שהפנים תפיסות גבריות על נשיות \ היא בפנים ובחוץ בו בזמן. היא רציונלית ומביעה עמדה אידיאולוגית נחרצת אבל מאידך מחוברת לרגשותיה וחושפת אותם באומץ גם כשהן לא עולים בקנה אחד עם האידאולוגיה.
בובואר מביעה התנגדות לפרקטיקה הרפואית של ניתוחים פלסטיים והזרקות למינהן, היא חושבת שזו פעולה לא אותנטית. שמירה על עצמך באמצעות פרוצדורות קוסמטיות היא כניעה למבטים גילאיסטיים וסקסיסטיים שאומרים לנו שצעיר זה טוב, זקן זה רע. סיבה נוספת להתנגדות שלה היא העובדה שפרקטיקות אלו זמינות רק למעמד סוציו אקונומי גבוה. המסכות שחלק מהאנשים עוטים על עצמם כדי לברוח מהגיל שלהם הן סוג של תחפושת שהופכת ברורה ובאופן אקספוננציאלי יקרה יותר ויותר לתחזוקה, ומסיחה את דעתנו מהעבודה האמיתית של מאבק בגילנות.

לפסל את הגוף בזקנתו-"הזקנה, ולא מוות, היא שעומדת כניגוד לחיים. זקנה היא פרודיה של החיים, ואילו המוות הופך את החיים לגורל"-'להגיע הגיל', 1970. פסיכולוגים תל אביב: סימון דה בובואר על הזקנה כלעג. 

'עירום מתחיל בפנים', כותבת בובואר ברומן שלה "המנדרינות" (1954), ומציעה  את הרעיון כי לחשוף את פנינו - לא רק לשאת את הקמטים שלנו, אלא להתגאות בהם - זו סוג של פגיעות. פרצופים טבעיים, ובעצם גופים טבעיים, לא צריכים להיות מושא לבושה. מביש שהגוף  המבוגר מופלה לרעה עד כדי כך שרבים כל כך מרגישים נאלצים לנסות  להסתיר אותו. בובואר הייתה מודעת היטב לכך שהמשקל הקשה והמכביד  של מבטים שופטים מציף ומעניש אנשים, בעיקר נשים - כמו למשל באמצעות אפליה בעבודה - ומודה "שבין אם נרצה או לא, בסופו של דבר אנחנו נכנעים לנקודת המבט של החוץ".

 

כיצד נתגבר אז על 'משבר הזהות' של הזקנה? עלינו להפסיק אסטרטגיות לא אותנטיות של היצמדות לאני מהעבר שלנו,  חושבת ,בובואר וכותבת, "עלינו לקבל ללא סייג דימוי חדש של עצמנו." ההזדקנות קוראת לנו באופן אותנטי לשנות את עמדותינו ולהכיר בכך שהזקנה היא עובדה של המצב המציאותי שלנו. גורל נורמלי, ושלב בחיים  אשר לא שונה בתכלית מהבגרות או מהנעורים. בובואר רואה בגיל המבוגר  גיל "בעל איזון משלו ומשאיר מגוון רחב של אפשרויות פתוחות בפני הפרט".

 

זקנה היא הזדמנות לפנות אל עצמנו, להיות קשובים יותר לצרכים שלנו, ופחות מחויבים לאנשים אחרים

ככל שהמוות מתקרב יותר ויותר, נדרש מאמץ כדי להתמיד ולעסוק בחיים בקנאות, להתגבר על אדישות וחוסר עניין, ולשמור על עצמנו מעל למלנכוליה והבדידות. נדרש כוח כדי לא להתבייש וכדי לאהוב ולקבל את הגוף המזדקן שלנו ושל אחרים. האתגרים של גיל הזהב יכולים להשתפר כאשר אנו מאמצים את הטיפול בעצמנו באמצעות פעילות גופנית, למשל, כמו גם בטכנולוגיות המרחיבות ומשפרות את טווחי הבריאות, מרפאות מחלות ומקלות על כאבים - ולא רק עבור העשירים בחברה.
 

פסיכולוגיה של הגוף בגיל מבוגר. "ייצוג העולם, כמו העולם עצמו, הוא עבודתם של הגברים; הם מתארים אותו מנקודת המבט שלהם, שאותה הם מבלבלים עם אמת מוחלטת."-'המין השני'. ". פסיכולוג בתל אביב: סימון דה בובואר על המין כהגדרת מציאות.

לגיל השלישי יש עוצמות נסתרות: ניסיון, חוכמה וגם הבנה עצמית עמוקה יותר. מכיוון שאנשים קרובים יותר לסוף היווצרותם, זקנה היא השלב שבו אנו מוצאים את עצמנו הכי קרובים להגשמה  של חוכמה זו, כפי שמתארת זאת בובואר, "מלאות ההוויה שהחיים מכוונים אליה לשווא".  
ככל שאנו מתבגרים, רבים מאיתנו מודאגים יתר על המידה מבניית המוניטין שלנו ובטיפוח הרושם שאנו משאירים על אחרים. הגיל המבוגר משחרר אותנו מנטיה זו. זו הזדמנות לפנות אל עצמנו, להיות קשובים יותר לצרכים שלנו, ופחות מחויבים לאנשים אחרים. לפי בובואר:
"סחף הפטישים והאשליות היא התרומה האמיתית והשווה ביותר מכל התרומות שמביא הגיל... האמת של המצב האנושי מושגת רק בסוף ההתהוות שלנו".
יש רק פתרון אחד כדי שהזקנה לא תהיה פרודיה אבסורדית של חיינו הקודמים, והוא להמשיך ולרדוף אחר מטרות הנותנות לקיום שלנו משמעות - התמסרות ליחידים, לקבוצות או למטרות, חברתיות, פוליטיות, אינטלקטואליות. או עבודה יצירתית.
בהמשך חייה, הפיקה בובואר פחות יצירות כתובות, אך היא השליכה  את עצמה לפעילות של  אקטיביזם פוליטי, תמכה בכותבים אחרים ועבדה על הגעה לקהלים חדשים בעבודתה, כמו למשל עם עיבוד  הקולנועי לספרה "האישה הרוסה" (1967).

פסיכולוגיה של הפרט והקבוצה. ימי גיבוש לקבוצות. "אני לא מסוגלת לתפוס את מושג  האינסוף, ובכל זאת אני לא מקבלת את הסופיות."

-'להגיע הגיל', 1970. פסיכולוג תל אביב: סימון דה בובואר על סופיות החיים.

את הזקנה טוענת  בובואר, צריך לחגוג, אבל כדי שיהיה לנו מה לחגוג, עלינו להמשיך ולפעול למען עולם טוב יותר, כזה המשוחרר מגילנות, בו כולם יהיו חופשיים ליצור את עצמם בדרכים אותנטיות, ושבו אף אחד לא צריך להתקיים כמת חי. הישרדות גרידה יכולה להיות גרועה יותר ממוות. בובואר קוראת לנו להתמודד עם ההזדקנות בכנות ובגבורה:

"עלינו להפסיק לרמות: כל משמעות חיינו מוטלת בספק בעתיד המחכה לנו. אם אנחנו לא יודעים מה אנחנו הולכים להיות, אנחנו לא יכולים לדעת מה אנחנו... קשה יותר להסתגל  מאשר לשקר לעצמנו, אבל ברגע שהגענו לאמת הקשה, היא אינה יכולה  אלא להביא אושר."