מרחבים פנימיים


הסכיזואידים ("שמלאכת חייהם כבר נקבעה להם- לכונן את עצמם, איש-איש כיחיד בעל תחושת זהות והרגשת ממשות" ) שם שם- אצלך.

"חוויה טרום סובייקטיבית

בנקודת ההתפתחות שנדונה עד כה, מבחינתה של קליין, עדיין אין אדם המפרש את החוויה שלו, עדיין אין "אני". העמדה הפרנואידית סכיזואידית הינה מחוזו של "הזה"....אובייקטים הם בעלי ערך, אך אין עדיין "אני" שייאהב אותם או יעריך אותם. העצמי שקיים הוא העצמי כאובייקט בניגוד לאני הסובייקטיבי. אפשר לראות את העצמי הסובייקטיבי כמיוצג במודעות העצמית שבביטוי "אני"  במשפט "אני מותקף"...פגישה אחר פגישה, התרשמתי יותר ויותר מהאופן בו מטופל זה לא חווה את עצמו כסוכן פעיל, אלא כאובייקט אשר אירועי החיים קורים לו." תומס ה. אוגדן-מצע הנפש. 

לא וכן. התיאור של אוגדן חיצוני ונטול נשמה, נטול בעלות על החוויה, בדיוק כפי שהוא טוען שהסכיזואיד חווה את הקיום. מה חסר בו? חסר בו הרעב הנורא. ואין דרך לתאר את הרעב הזה במילה אחרת. רעב שמגדיר אותך, משתלט עליך, רעב להיות. רעב להרגיש.

אין לי לא הרבה זמן יש אז אני כותב בנקודות, את השאלה שלך אני נושא איתי כבר כמה ימים .אבא שלי בבית חולים -נאבק בחוסר היכולת  שלו לנשום-(כששאלנו את הרופא  על הפרוגנוזה הוא אמר- תראו ריאות חדשות הוא לא יצמיח .אבל כשאני מתיישב שם לידו, יש  לי את התחושה המוזרה שבכל מקום אחר נשימתי קצרה כאילו אני בריצה מתמדת, ורק כאן אני מתיישב ונושם עמוק-כאילו אני נמלט מכל המקומות אל המקום הזה -תחתית הכיור -המקום שאין למטה ממנו.)

את שואלת על מרחבים פנימיים,.

כן- אני בא מהקוטב הסכיזואידי ,משם אני נמלט-בשנות ההתבגרות חשבתי על עצמי כמי שכלוא בחדר- גבי אל מה שקורה בתוכו ,פני צמודות לזכוכית, כשאני מביט החוצה-

לא היו לי לא הפנים ולא החוץ(אחר כך שמעתי על הזכוכית הדו שכבתית-על האפשרות להיות כלוא בתווך בין שתי השכבות -להיות חסר מרחב לחלוטין..(יש יצירות אומנות רבות גיבוריהן הוא אדם חסר מרחב ואינטימיות פנימית-שהפכו בשנים האחרונות את הגיבור הסכיזואידי לגיבור תרבות-,קפקא, קאמי, סאלינג'ר, סילוויה פלאת, קלאריס ליפסקר, אבל אותי מעניינים יותר לא אלה -אלא אלה שיצאו משם ,(לא שאתה לגמרי יוצא משם אי פעם) שהסיוט הסכיזואידי צרב את נשמתם אבל הם לא מתארים אותו אלא יוצאים אל העולם(והיציאה אל העולם חייבת להיות כמובן כפולה הן אל הפנימי והן אל החיצוני, ואולי אל עולם שלישי שאיליו אתייחס עוד מעט)-אני מריח אותם (האם זה מה שאני מריח בך) אני מרגיש את השפה שחייבת בכל אות ואות שלה ליצור מרחב פנימי-אין דבר שמפחיד יותר מהדלות, מחוסר המשמעות. גרוסמן הוא כזה- הוא מגביר רגשות כמו במגבר ענק, הוא חופר באמצעות וירטואוזיות מילולית עוד ועוד חללים ומנהרות, בבהילות של מי שיודע שבכל רגע יכולה תקרת המנהרה להתמוטט או שיגמר לו האוויר(גם כשאני נשבה ואני בהחלט נשבה בקסם שלו -אני מוצא את עצמי שואל אבל ככה לא חיים אנשים אמתיים -מטפסים מפסגה של עוצמה רגשית אחת למשנה -חלק מחיינו אנחנו חיים באפור. אצל גרוסמן אין אפור הוא לא יכול להרשות לעצמו אפור -הוא בא משם, אני מנחש,הוא חייב צבעים עזים).אבל יש אחרים ויש דרכים אחרות לעשות את זה

התיאור האמין ביותר של החללים הפנימים שאני מכיר הוא אצל ווניקוט-אותו עולם ביניים שיוצר הילד -שאינו שייך לעולם החיצוני ואנו שייך לעולם  הפנטזיה הבראשיתי -אלא שיש בו יכולת ליצור אובייקטים דמיוניים משלו ,עצמים שקשורים לחוץ וגם לפנים  שניתן להזיז לנוע בניהם, שיש בהם איזו רציפות-אבל הנושא המשמעותי ביותר הוא יכולת היצירה, והמשחק. "נושא  האשליה הוא נושא רחב ממדים ודורש עיון: הוא טומן בחובו את המפתח להתעננותם של ילדים בבועות סבון ובעננים ובקשתות בענן, בכל התופעות המסתוריות, וכן להתעניינותם במוך, שאותה קשה מאוד להסביר במונחים של יצר ישיר, באזור הזה נמצא גם את ההתעניינות  באוויר לנשימה, שלעולם אינו מחליט אם הוא בא מפנים  או בעיקר מבחוץ, ומספק בסיס להמשגת הרוח , הנשמה ,האנימה. "

להיות חי פירושו להיות תמיד בתהליך שבו אנו הופכים דברים לשלנו, ובניסוחו של ויניקוט , כאשר יש ליחיד את "היכולת לזמן לעצמו את מה שזמין בפועל"(ויניקוט ואסנת הראל על ויניקוט)

בהתחלה חיפשתי את החללים הפנימים במילים, אחר כך באומנות פלסטית(כשאני נכנס לתערוכה חדשה-ציור ,פיסול ,צילום מה שאני מחפש הוא לא הכישרון רק, אלא העולים הפנימי -התחושה שיש שם מרחב שאפשר לנוע בו, שמשהוא יצר בו מבנים בעלי משמעות עבורו, ועבורי) אבל גם השחייה עבורי היא תהליך של חיפוש נשימה -של חיפוש חלל(מילים, תמונות, אלכוהול, פסלים, האלכוהול, נשימות)-דווקא במקום שנוטל ממני את הנשימה, אתה חוצב כוך קטן שבו אתה מסוגל לחיות.

את שואלת על יחסים -ואני עונה כן (תמונה מגיל ההתבגרות שלי, באמצע זיון אני רוצה שיגמר כבר ,כדי שאוכל לחזור לחדר שלי ולאונן  תוך מחשבות על אותה נערה עצמה)או למה לבזבז שתית אלכוהול על חברה -איך תהיה קשוב לעצמך  כשאתה צריך להקשיב למשהו אחר)את שואלת על יחסים ואני עונה כן.(בסופו של דבר המגע(או החוסר מגע) הוא מקור הכאב אצל הסכיזואיד וגם התקווה הגדולה, ושוב פעם גרוסמן.

"סקטי סובבה את עיניה כדי להביט בג'וש, והוא שם לב שלובן עיניה הפך כסוף והחזיר את האור-ערפדים מוצצי דם לא זקוקים לדם. הם זקוקים לרגשות, לתחושות שזורמות בדם.....

למה שמשהו ירצה להרגיש פחד או כאב?-תהה גוש בקול, והרעיון סקרן אותו ודחה אותו בעת ובעונה אחת. זה נראה לא הגיוני.
 
כדי להרגיש שהוא בחיים-אמרה סקטי"

ניקולס פלמל-מייקל סקוט-לימוד פיסול רחובות

אין לי את האנרגיה הנפשית כרגע לקרוא את המאמר של אסף עינבר-אקרא אותו בפעם אחרת,(ולאט אולי אוסיף את הציטוטים שרלוונטיים למה שאני כותב)אבל אני שומע איזה תחושת דחיפות אצלך ונענה לה-יש איזה אבחנה שיתכן ואת כבר מכירה בן "להיות" לבן "לעשות" נכתבו על הנושא הזה תילים של עבודות-ובעצם בתמצית זו כל ההבדל בן תפיסת העולם המערבית לזו המזרחית. (מילים)


וגם רציתי לספר לך אבא, מה אני עושה היום, דברים מוזרים, איים בים. יציקות אפוקסי לעץ. ואני גם מציע אפוקסי למכירה במחיר סביר-תסתכל כאן-אפוקסי מחיר.