דיברנו לא פעם על גויה במסגרת לימוד הפיסול בראשון לציון, נזכרתי בציטוט של קלוד לנצמן על הנושא

בשנה הקרובה תרוכז פעילות החוג לציור בראשון לציון-בכפר גיבתון-

הסדנה לציור

"התנגשות התודעות,והאימה שהטילה עלי תמיד, מעלה שוב ברוחי ציור אחר של גויה,

זה שבאולם המפלצות השחורות במוזיאון פארדו , שבכל פעם אני חושש להכנס לתוכו.

משום שאותה תמונה "Duelo a garrotazos" (דו קרב בחבטות מקל) של הצייר הדגול.

מושכת את לבי כבחבלי קסם בלתי נדלה. זה אינו דו קרב, זהו מאבק לחיים ולמוות.

אנחנו יודעים במבט אחד ויחיד, שהוא יהיה חסר רחמים, שלא יעצר עם טיפת הדם הראשונה:

הנוף עגמומי, שומם, טרשי, ירחי, כמו בראשית העולם או סופו, אין מה לנצח, אין מה לכבוש,

שני יצורי אנוש נלחמים זה בזה באלות, שני אנשים, כמעט אנשים, אנשים לגמרי, קבורים

עד הברכיים באדמת כבול או בביצה. הרתוקים הללו, האנשים גזעים הללו, הרוצחים גזעים

הללו, צוברים תנופה, מתנפלים זה על זה בכל כוח רגליהם הקבורות באדמה, שיתוק מדהים

שמכפיל את הרצון הרצחני המפעם בכל אחד מהם. התנועה היוצאת מן הכלל הזאת מתבטאת

בזרועות, האחת מונפת אל על, זו של המתאבק משמאל שפניו כבר נפוחים, האחרת מושטת

הרחק לאחור, זו של יריבו- כלי הנשק שלו, למען האמת אינו מקל, כי אם מין אלה תפוחה באחת

מקצותיה. התנועה היא בזרועות, אך גם בפלג הגוף העליון, בגב , במותניים, בראש. אין כאן

משחק רגליים שבאמצעותו יכולת לחדול או לחמוק, כי אם מחזורים מעגליים, התקדמויות,

נסיגות, צידודים טרופים של החזה. עם זאת טעות לחשוב שקטומי הרגל הללו מנסים לפני

הכל לגונן על עצמם, לשרוד בחיים, הדבר שהם רוצים בראש ובראשונה זה להרוג, והחתירה

של כל תודעה אל מותה של האחרת כה בסיסי כאן, שלא יהיה- וזהו הלקח הקשה מנשוא

הנלמד מהתמונה הזו- לא אדון ולא עבד, לא מנצח ולא מנוצח, מאחר שאיש מהם אינו מסוגל

להעדיף את החיים על פני המוות ישארו על הבמה רק שתי גוויות רצוצות ממכות, מגואלות

בדם, תחת שמי אימה רחבים, קודרים וזוהרים, שמי ארגון  וקסטיליה על חרמשי הטורקיז

שלהם המבחינים זה בזה מבעד לחשרות עננים שחורים. גדולתו של גויה היא שקבר את שני

המשתתפים בדו קרב, ובכך מנע כל אפשרות של חמלה, של תחינה, של כניעה, של סליחה,

של מנוסה. אחד מהם מיותר, בטרם ייבלעו באכזריות באדמות הביצה הם מחסלים חשבונות

עם השערורייה הגמורה שהיא קיומו של האחר, ועושים זאת בשיא האלימות. כך הצייר מציג

לפנינו את מלחמת התודעות בצורה הקיצונית ביותר, תחילתה הבלתי אנושית הנצחית של

כל האנושות. "המאה יכלה להיות טובה" כותב סארטר, גם זאת במונולוג המסיים של

'נידוני אלטונה' "אלמלא נרדף האדם בידי אויבו מימים ימימה, בידי המין הטרפני שנשבע

להביא את אובדנו, בידי החיה הערמומית נטולת הפרווה, בידי האדם."

(קלוד לנצמן-הארנב הפטגוני)