אני מרגיש קירבה אישית למיכאל גרוס, הוא לימד ציור רבים וגם אותי,

לא פעם הייתי רואה אותו אוכל בחומוס ברחוב ירושלים עם מנחם שמי שלימד  פיסול בטכניון.

תמיד היה מזיז כסא בתנועת הזמנה-אף פעם לא ישבתי-חבל.

 גרוס הוא אחד מאותם ציירים שמשאירים את החור בבטן חשוף. 

סדרת הציורים שלו את אביו כאשר תווי הפנים מחוקים וכל מה שנשאר

הוא כתם צבע - מחדדים את תחושת ההיעדר .  אני חושב על גרוס בתור

הצייר הישראלי ביותר שאני מכיר., הריק אצלו הופך למרכז, הריק אצלו

זה הדבר המלא, זה הצבע. מה שאין הוא מה שיש. וכמה שזה יפה.

האור הישראלי הבוהק  זה שקשה לשאת, זה שמשתלט על הצבע ,

והופך אותו למראה מסנוורת-נמצא במרכז הציור. כמו ב"זר" של קאמי,

השמש היא דמות בסיפור, גורם של העלילה, מניע לרצח, ויש נגיעה ורגש,

אבל יש גם ניכור, הוא מצייר את -ההולכים לאיבוד.

נולדנו רקובים בגוף ובנפש, אנו לקויי הסתגלות מבטן ומלידה; תשללו מאיתנו את האופיום,

לא תשללו מאיתנו את הצורך בפשע, את סרטן הגוף והנפש, את יצר הייאוש, את הטפשת

המולדת, את העגבת התורשתית, את פריכותם של האינסטינקטים. לא יעזור לכם שום דבר,

ישנן נפשות המועדות לרעל ולא משנה מהו, רעל המורפיום, רעל הקריאה, רעל הבידוד, רעל

האוננות, רעל המשגלים הנשנים, רעל החולשה בשורש הנשמה, רעל האלכוהול, רעל הטבק,

רעל האנטי-חברותיות. ישנן נפשות חשוכות מרפא לחברה האנושית. תחסמו בפניהן פתח לטירוף,

הן ימצאו אלפי אחרים. סמויים יותר, נזעמים יותר, נואשים עד אין קץ..." 

 (א. ארטו)