סדנאות פיסול בחוט ברזל -תכשיטים
למרות ששם הסדנאות הללו הוא סדנאות פיסול בחוט ברזל, בכדי ליצור תכשיטים נשתמש בחוטי מתכת מסוגים אחרים המאפשרים גמישות רבה יותר, אינם מחלידים, ידידותיים יותר הן לעבודה והן לעור לאחר מכן. חוטי מתכת הם חומר המאפשר עבודה מהירה וגמישה להפליא. באמצעות כמה כלים בסיסים וזולים שאפרט בהמשך, ניתן ליצור מגוון חפצים - מקנה מידה זעיר של של תכשיטים בהם נתמקד בסדנה זו ועד אלמנטים אדריכליים ענקים-
בסדנה זו ליצירת תכשיטים נעבוד עם חוטי אלומיניום, חוטי פליז, וחוטי נחושת בעוביים שונים החל מ0.8 ממ' ועד 3 ממ' . ניתן גם לעבוד עם חוטי כסף יקרים יותר -אולם אני ממליץ לעשות זאת רק לאחר שהמיומנות העבודה טובה.
ישנן טכניקות רבות ליצירת תכשיטים מחוטי מתכת, סריגה. ליפוף, טוויה, ופיסול קווי.
בסדנאות החד פעמיות נתרכז בטכניקה של פיסול קווי.
סדנאות מעמיקות יותר יאפשרו טכניקות מורכבות יותר. ושילוב חומרים נוספים כגון אפוקסי, סיליקון, בד, חימר פולימרי וחומרים נוספים.
תמיד שרבטתי. אחרים כמו אפרת, קרזלו את השיער בכיתה בזמן שהקשיבו. אני עשיתי צורות על המחברות. תמיד היה עיפרון או עט ביד. תוך כדי מחשבות על דברים אחרים, במהלך שיחות. ליום ההולדת של עשר -קיבלתי במתנה ערכת רפידוגרף באריזה מפוארת שאין לי מושג איך התגלגלה אלינו הביתה. אחד הספרים שהקסימו אותי -(ושמסגיר את גילי)-היה ספרו של דן בן אמוץ-"מה נשמע" שהיה מבחר מטוריו העיתונאים בדבר השבוע. את המילים אני לא זוכר. אבל האיורים בספר היו של אברהם לבינסון. איורים בקו אחד ובסגנון מיוחד.
רישום בקו אחד -אברהם לבינסון.
איורים שהיו תמיד תמונה מסיפור קטן . סוג הרישום הזה בקו אחד שבה את דמיוני. ואני זוכר את עצמי מנסה שוב ושוב לחקות אותו. כשגיליתי את הפיסול או הרישום בעזרת חוטי ברזל, זו הייתה חזרה בזמן, לחשוף זיכרון. אם את הזיכרונות של פרוסט עוררו ריחות עוגיות המדליין. אותי עוררו איכויות הקו שנוצר באמצעות חוטי הברזל. בקופסת הרפידוגרף המפוארת היו ראשים להחלפה-בעלי קווים דקיקים. אני זוכר את המאמץ שהשקעתי בניקוי כדי שהצינורות הדקיקים לא יסתמו. תוצאות העבודה שלי היו יותר כתמי דיו על האצבעות והדפים מאשר רישומים מדהימים. ראשי הדיו אפשרו יצירת קווים דקיקים וזורמים שמשכו אותי לציורים קטנים יותר ויותר בפינות המחברות שלי בבית ספר. כל זו היא הקדמה ארוכה שמזכירה לי סיפורים מעייפים של זקנים - . השלב הבא בחיים שלי הוא ערב שיקופיות. (אולי עדיף שאתאבד קודם). בכל אופן עלי לזכור את נושא השיחה ולהתמקד בו, מספיק עם הסטיות, לא נדבר יותר על ערבי שקופיות. הנושא שלנו הוא סדנאות לפיסול בחוטי ברזל. השלב הבא בשיעורי מולדת עם המורה בתיה. היה פירוק של אטב וניסיון להפוך אותו לרישום תלת מימדי. זה לא הצליח. בבית קילפתי מחוט חשמל בעזרת סכין יפנית את ציפוי הפלסטיק שלו וגיליתי את חוט הנחושת האדמדם בפנים. החוט הזה היה הרבה יותר מוצלח. אפשר היה לכופף אותו בקלות. אפשר היה למצוא חוטים בעוביים שונים. ואפשר היה להיות לא מוגבל באורך החוט. זה השלב שבו אני מציין שכדאי להוציא את חוט החשמל מהשקע לפני שמקלפים אותו. וכדאי גם לא לקלף חוטי חשמל של מכשירים בהם משתמשים בצורה יומיומית כמו מקרר. הלוואי והילד ההוא בן העשר היה מקשיב לעצות האלו. וגם הלוואי והיה משתמש בפלייר שפיץ ככלי עבודה ולא במספריים העדינות לציפורניים של אימא שלו. שתהתה לאן הן נעלמות שוב ושוב. סיפרתי כבר על אפרת שישבה כמה שורות לפני?, גם היא הייתה סוג של השראה. תמיד התאהבתי בילדות עם עיניים כחולות ושיער שחור. קיוויתי שהיא תעבור לידי בזמן ששרבטתי וכופפתי את החוטים ותשאל מה זה?, למעשה קיוויתי שהיא תתפעל. היא לא. הטעם שלה היה קונבנציונלי יותר, ככה אני מספר לעצמי. בעצם תמיד התאהבתי בילדות שלא ראו אותי בלי קשר לצבע העיניים שלהן. בספר ההוא של דן בן אמוץ הוא נהג להשתמש בגוף ראשון ברבים. הלכנו, ראינו, שאלנו, כשהוא התכוון לעצמו. זה היה עוד דבר שאהבתי שם.
איך האני הופך ל"אנחנו". זה גאל אותי קצת מתחושת הבדידות שלנו. ונתן תוקף וסמכות לחוויה שלנו. לעומת החוויה שלי שתמיד הייתה סוג של סימן שאלה. שנים אחר כך כשקראתי את הביוגרפיה של בן אמוץ -הבנתי שגם אצלו זו הייתה דרך להתמודד עם תחושת הניכור.
ככה גם השליתי את עצמי שיש לי חוש הומור מופרך-במין שיחה עלינו, ומה שעשינו. הקדמתי את רמפול בכמה שנים. אני באמת חושב שאם אפרת הייתה שמה לב אלינו- מהלך חיינו היה משתנה בצורה דרמטית. את שומעת את זה אפרת?, יכולת למנוע את הטראומה. איפה את בכלל היום? מה את עושה? איך היו החיים שלך? את אוהבת תכשיטים?
