אומנות היא צורך,לא רק עונג-אנחנו נוטים לשכוח את זה.אין כמעט אף חברה אנושית

ולו הבסיסית ביותר שלא היה בה מרכיב של אומנות.

ציורי המערות של לסקו ואלטמירה, או ציורי החול האינדיאניים, מסכות

אפריקאיות, ציורי גרפיטי באמצע הארלם, וצלמיות פיריון כנעניות.

לא פריוולגיה -משאב: (אפילו או דווקא תרבויות עוני שחיות ללא משאבים

  וכמעט על "הקרשים"-פונות אל האומנות ואל לימוד האמנות ככלי לחידוש כוחות).

בעצם עוני אמיתי לא פעם מתבטא בהידרדרות מרכיב האמנות הטבעי של החברה, ולהפך 

ניסיונות שיקום של סביבה עניה מתחילות -לא פעם בחיפוש כלים שיתנו להם ביטוי אמנותי אותנטי.

ציור גרפיטי

זה לא באמת מפתיע-כי אמנות ויצירתיות עוסקים בהסטת נקודת השליטה מהחוץ אל הפנים. 

היוצר אינו רק תוצר של החוץ, אלא פרשן ויוצר של הסביבה.

האמנות כמו החלום  וכמו הדת , משמשת אותנו ככלי לעיבוד היחסים שלנו

עם המציאות והסביבה.

בולט תפקידה הדתי של האומנות -ככלי מתווך בן האדם לאל.או להפך- הניסיון כמו ביהדות

למנוע כניסה של האמנות החזותית למערכת היחסים הדתית דווקא כי יש לה עוצמה רגשית.

הטבע עצמו מחשיב מאוד את העונג אסטתי החזותי,  עד לחוסר הגיון אבולציוני. "עיקרון ההכבדה" .

מסביר במידה מסוימת את זנב הטווס אבל לא את הערך הגבוה שאנחנו מקנים ליופי.

נכון, יש תאוריות הקושרות בן יופי לתקינות גנטית , כפי שבתקופות אחרות זיהו יופי עם "טוב"

אבל הניסיון הפרטי שלי זימן לי- לא מעט אנשים יפים לא תקינים. 

ציור בדיו

ציור בדיו-לילך בת 12

פיסול בבטון

פיסול בבטון- רות לזכר שלמה

.אנחנו משקיעים משאבים ניכרים בפעילויות הקשורות במושגים אומנותיים-תעשיות שלמות

בנויות על יופי ואסטתיקה- מרפואה פלסטית ואופנה דרך עיצוב הבית ואדריכלות -אין כמעט מרכיב של החיים

הכלכליים שלא עושה שימוש במושגי העיצוב והאומנות

(אנחנו מבינים היום בעצם "עיצוב" ככלי שיווקי).

בקיצור אומנות בצורה זו או אחרת חיונית לנו כנראה,  באופן פרדוכסלי היא שקופה עבורנו

 כמו האוויר אנחנו צריכים אותה בלי להבין כמה,היא מקיפה אותנו ומשפיעה עלינו בכח ובפועל ,

 ובכל זאת יש לנו נטיה להתעלם מהמרכיב החיוני בה,ולהתיחס אליה כסוג של קישוט ופריווליגיה.

 וגם לנו עצמנו  יש היסטוריה אישית של אומנות :חשבו על כמות הזמן שילדים מבלים מול שולחנות

ציור-בעצם בגילאים מסוימים למעט דיבור ופעילות גופנית היא הפעילות המנטלית והפיזית

העיקרית  שילדים עושים, כדי לשכלל את יכולתם לגעת בעולם ובעולם הפנימי.

איכשהו בסביבות כיתה א' נוצרת הפסקה דרמטית של הפעילות-אין לנו יותר זמן למשחקים

-וכך אנחנו זונחים מאחור כלי חיוני.

הפסיכולוגיה אם מותר לי להגיד התייחסה בתחילה אל האומנות בחשדנות .ברצונה לבסס את מעמדה

היא כ"מדע",היא הרחיקה אחים חורגים  שיכלו לעורר שאלות לגבי מוצאה היא.

(רק בשנים האחרונות מוכנים להודות פסיכולוגים ופסיכואנליטיקאים שמה שקורה בטיפול

שייך לעולם האומנותי של בניית סיפור ולא רק לעולם ה"קשה" של המדע).

 פרויד עצמו התייחס אל האומנות כמו גם אל המשחק כסובלימצייה נחותה משהו,

וראה את האדם הבוגר כמי שמתגבר על הצורך הזה וחיי חיים קונסטרוקטיבים

ונורמליים מול שולחן העבודה שלו כשידיו נקיות(אהבה ועבודה).. .א

בל היו אחרים-יונג  הכיר בכוחה של הסמליות ועודד את מטופליו שיציירו

 וייפסלו את עולמם הפנימי והסמלי כתחילת תהליך ההחלמה העצמית-

אבל במיוחד זכור לטובה  ד.וו. וויניקוט שכדי להעריך את תרומתו

לעולם המושגים המודרני צריך יותר מכמה שורות ,.הוא כתב באופן מעמיק על

המשמעות ,התפקיד והחשיבות של היצירתיות והמשחק בהתפתחות הפסיכולוגית

הבריאה -באופן שבו ילדים ומבוגרים(בריאים) משתמשים בפעילויות אלה כדי לעבד

את מאורעות החיים.

יש גם אחרים פרנצי תלמיד אחר של פרויד ידע גם הוא כמה דברים על  הזרימה .[

וכמובן פרלס -אבי הגאשטלט שביסס את התאוריה הפסיכולוגית שלו על מונחים

אומנתיים וביולוגיים.

ובכל זאת יש לי תחושה שהאומנות עדיין מחכה למבשר הגדול שלה שיחזיר אותה לחיי היום יום שלנו 

.

 
 
   
   

 

©כל הזכויות שמורות - הסדנא לימודי אומנות ציור פיסול צילום עיצוב
לימודי אומנות | פיסול | ציור | צילום | עיצוב | אומנות שימושית | ימי כיף וגיבוש | עיצוב הבית