שמי יולי(זיו אייל) אני מציע פסיכותרפיה מסוג קצת שונה. 

אחד הנושאים המרכזים העומד בפני פסיכולוג למבוגרים-הוא נושא הסבל. והתמודדות עמו, במאמר זה אני נוגע בגישת הקבלה הרדיקלית להתמודדות עם הכאב.

"הדרך החוצה מהגיהנום  לעולם עוברת דרך האומללות. בסירוב לקבל את האומללות  כחלק מהטיפוס מהגיהנום, אתה נופל בחזרה לגיהנום." מרשה לינהאן.

  משברים יקרו, כאב יתרחש, אובדן יתפוס מקום בחיינו.  האמת הגרעינית  בכל סיפורי הדרהמה, היא שכל אחד נושא כאב, כל אחד ייפגש בכאב מתי שהוא במשך החיים, ולפעמים נראה לי עדיף שזה לא יגיע מאוחר מידי. שלא תחיה בבועה מאושרת ומוגנת כל חייך ואז תפגוש במציאות הכאב ללא הכנה. כי אז זה עלול למוטט אותך ללא תקנה. עדיף לפגוש בו  כאשר פיתחת כבר איזו עמידות במשברים, למדת לעמוד בשברי המאמץ , העצמות נשברו והתאחו כבר מספר פעמים. וכמובן עדיף שזה לא יבוא מוקדם מידי, שיהיה לך כבר משהו מעצמך לעבד אתו את הכאב. מילים עבורו,, שהספקת ליצור כבר עולם שאפשר להישען עליו.

 אבל משברים ושברים וכאב לא מגיעים על פי הזמנה.  זוהי נחשבת סוג של הפרעה לחיות את החיים בפחד מתמיד מהתהום, בחרדה מתמדת מהעתיד, כפי שזו סוג של הפרעה להיות בדיכאון. עם זאת מחקרים בכלכלה התנהגותית מראים שדיכאוניים מעריכים את תמונת המציאות בצורה מדויקת יותר מאנשים רגילים, ואולי החרדה התופסת  את המציאות כשבירה מאוד-גם היא נכונה. אלא שאי אפשר באמת לחיות ככה. הטבע כנראה תכנת אותנו לעוות מעט את המציאות  כדי שנוכל לחיות.(מחקרים על האושר מראים שעיוות מסוים של המציאות הן בקשר לעבר והן בקשר לעתיד, הם הבסיס ליכולת להיות מאושר). 

כל זה  על הבריחה והפחד מהסבל, מהכאב והייאוש, בריחה הטבועה בנו. הימנעות המובנת עמוק במבנה הנפש שלנו, אליה נחזור בהמשך.

 הגורל הבלתי נמנע של הסבל כתוב בכל היבט של העבר המשותף שלנו. היא העסיקה פילוסופים כמו אריסטו, סוקרטס, הסטואים, האפיקורסים והציניקנים. דתות ומנהיגים דתיים הדריכו את המאמינים במשמעות הסבל מאז שבני האדם המציאו לראשונה רוחות או אלים.

קהלת שהיה "מלך בירושלים" כותב-"ושנאתי את החיים, כי רע עלי המעשה שנעשה תחת השמש. כי הכל הבל, ורְעוּת רוח. ושנאתי אני את כל עמלי, שאני עמל תחת השמש, .. גם זה הבל, ורעה רבה."

 האמונה שהפרשנות שלנו לאירועים מגדירה את חווית הכאב שלנו מופיעה בכתביהם  של  ההוגה הבודהיסטי דהרמק'ירטי מהמאה ה-7 ואיש האשכולות האסלאמי מהמאה ה-11- אבן אל-הית'ם. האוניברסליות של הסבל הופכת למוחשית באמצעות יצירות אמנות כמו הציורים של גויה, הדיוקנאות העצמיים של רמברנדט, ומונק, או המיסה בדי מינור של באך (בשנות ה-1710-20). לא פעם שואלים אותי בסדנאות ציור או בסדנאות פיסול שאני מעביר, למה רוב האמנות עוסקת ברגשות קשים ויש כל כל מעט אמנות נחשבת "שמחה". הסבל האנושי נתפס תמיד כרגש עמוק יותר מהשמחה, כפי שהקומדיה נתפסת עמוקה פחות מהטרגדיה.

 הסבל נמצא מאחורי האושר ומגדיר  ואת האושר שלנו, כפי שהמוות מגדיר את החיים שלנו. אנחנו מזהים לא פעם את האושר שלנו-רק כאשר הוא חולף, רק כאשר אנחנו מאבדים אותו.

"העצב אין לו סוף,

לאושר יש ויש.

אושר הוא נוצה קלה ברוח

שרגע מעופפת באוויר -

על כנף הרוח,

נשאת עד שתנוח,

קלים חייה וקצרים כמו שיר.


אושר הוא דבר חולף

וכבר איננו,

כמו האשליה של קרנבל."

מתרגם אהוד מנור את ויניסאוס דה מוראס.

גם (לא גם-בעיקר) הטיפול הפסיכולוגי עוסק בסבל ובהתמודדות עמו בדרכים שונות. לא פעם בזמן טיפול אני מוצא את עצמי תוהה-האם אני הייתי עומד בסבל איליו אני נחשף  דרך  האדם היושב מולי?. כיצד ניתן להמשיך לחיות אחרי אובדניים קיצוניים ומשמעות של חיים?.


  אני לא מאמין שיש תשובה אחת לסבל שתתאים לכולנו, כאמור הסבל הוא השאלה האנושית העמוקה והעתיקה ביותר. אני מאמין שאפילו לכל אחד מאתנו באופן אישי יתאימו תשובות שונות בשלבים שונים של החיים ובסיטואציות שונות. התשובות שאני מאמין בהן- תמיד חלקיות ותמיד עומדות במתח עם אמיתות אחרות. ובכול זאת רציתי להציג גישה שאני מרגיש שיש בה גרעין של אמת-עבורי . גישת "הקבלה הרדיקלית" (Radical acceptance).

קבלה רדיקלית טוענת שהמרכז של כל שינוי, השלב הראשון בכל שינוי, הוא קבלה קיצונית של המקום הרגשי בו אתה נמצא עכשיו. קבלה רדיקלית פירושה שאתה לא נלחם במה שאתה מרגיש ברגע זה: אם אתה מרגיש עצוב,  היה עצוב. אל תשפוט את העצב או את עצמך, אל תדחוף אותו מעליך, אל תפחית אותו ואל תנסה לשלוט בו ולהעלים אותו. פנה אל התחושה במקום להתרחק ממנה.

את הגישה פיתחה  הפסיכולוגית הקלינית האמריקנית מרשה לינהאן--מיסדת הגישה  הדיאלקטית-התנהגותית לטיפול באנשים הסובלים מהפרעת אישיות גבולית ומקשיי ויסות רגשי. את שיטת הטיפול פיתחה לינהאן על סמך ניסיונה האישי עם ההפרעה, שעמה התמודדה בעצמה במשך שנים. (כאן הכתבה בניו יורק טימס בה היא מספרת על הדרך שעברה).

אנחנו משקיעים מאמץ אדיר בלברוח מעצמנו ומאיך שאנו מרגישים. לעיתים נדמה לי שהחיים שלנו כולם- הם ניסיון ליצור הסחות דעת מלהרגיש. זו לא תמיד טעות ,לפעמים יש בכך גם משהו נכון. מישל איגן הגדיר שפיות דרך המושג של "המרחק הנכון".  המרחק הנכון הוא מרחק דינמי מעצמנו ומאיך שאנו מרגישים.  אם נהיה קרובים מידי כל הזמן -אנחנו עלולים להשתגע, או למות מכאב נפשי, לטבוע בתוכו, לאבד פרספקטיבה, לאבד את המציאות החיצונית, ואולי לאבד את הקרובים לנו ביותר. אם אנחנו רחוקים מידי -סכנת הניכור קיימת,  אנו עלולים לאבד את עצמנו בדרך אחרת, לאבד את המגע בחיים, לאבד את משמעות החיים ואת טעם החיים. היכולת לנוע באופן דינמי בן הקטבים היא הגמישות שאנו צריכים לסגל. כמו במקרים רבים אחרים-תנועה היא בריאות, התאבנות ונוקשות הם המרכיבים שעלולים להביא אותנו לשבר.(המרחק הנכון הוא איזה עיבוד של מושג ה"אגו" כפי שפרויד ראה אותו--גוף המפשר ומאזן בן תביעות שונות ,כאלו שפנימיות ונובעות מדחפים, ואלו שחיצוניות וכרוכות במציאות ובחיים עם אחרים.-אבל יש בו גם ממד אחר שאני אוהב-ממד של מתח במובן החיובי, לעומת האיזון והפשרה המודגשת בראיה הפרוידיאנית).

הקבלה הרדיקלית עוסקת באחד הקטבים של המתח הזה-קוטב שאנחנו בדרך כלל מנסים להימנע ממנו, ובטיפול פסיכולוגי יש לו ערך תרפויטי. (למעשה זו המטרה של רוב הטיפולים הפסיכולוגים הדינמיים).

הקבלה רדיקלית מדגישה את חשיבות ההתמודדות עם המצב הנוכחי שלנו על כל השלכותיו הנוראות. הצהרות כמו 'זה לא הוגן', 'זה לא מגיע לי', 'זה לא אמור להיות', גם  אם הן נכונות, רק מגבירות את הסבל שלנו. אם להשתמש  בדוגמה יומיומית, זה כמו להיות תקוע בפקק, מצב שבו יש לך מעט שליטה. זה מפתה לכעוס על עצמך על כך שלא יצאת מוקדם יותר, על שבחרת  לגור היכן שאתה גר, או לשנוא את האדם שגורם לפקק ולתאונה כי התעקש לכתוב בטלפון תוך כדי נהיגה.. ברגעים אלה, אנחנו יכולים להיכנס ללוף מעגלי של כעס, אשמה, או חרדה  מהטירוף של הכול, מחוסר הצדק שאנו קורבנות שלו- או- לקחת נשימה עמוקה ולקבל את זה-זה מה שיש, וזה מעבר לשליטתנו.

לא רק תחושת הקורבנות יוצרת סבל, לפעמים זהו הניסיון שלנו להחליף מחשבות כואבות במחשבות משמחות. מאמר מאת הפסיכולוגים מתיו קילינגסוורת' ודניאל גילברט, "מחשבות נודדות הן נפש לא מאושרת" (2010), מסכם את המציאות הזו. קילינגסוורת' וגילברט גילו שאנשים היו פחות מאושרים כאשר ניסו להימנע מלחשוב על ההווה על ידי חשיבה על העבר או העתיד. במילים אחרות, להילחם במה שהם מרגישים, אפילו בעזרת מחשבות שמחות. הניסיון לעשות זאת  הביא לכאב גדול יותר-מאשר לקבל את מצבם הנוכחי.

אמרה המיוחסת ללאו צ'ה מנסחת זאת כך: "דיכאון הוא חיים בעבר, חרדה היא חיים בעתיד, האושר נמצא בחיים בהווה."

כמובן, שהחיים בהווה לא אומר בהכרח שאלו חיים שמחים יותר - או שמחים בכלל, לצורך העניין. אם כבר, התמקדות בהווה הרגשי המידי עשויה להעצים את רגשות העצב, הפחד או הכעס. עם זאת, כנראה שלאורך זמן הימנעות הוא מנגנון מזיק יותר. הכאב הפחד או הכעס רק יחכו לנו מעבר לפינה מתוגברים פי כמה. התמודדות עם ההווה הרגשי, חשיפה להווה הרגשי היא דרך להתמודד אתו  ותהליך שיכול הביא בטווח ארוך יותר לשינוי, ולו על ידי קבלה של המציאות הכואבת. אנו יכולים לפרש מחדש את המשמעות של אירועים כואבים, לנקוט בפעולות כדי להפחית את הכאב ולצמצם את החשיפה איליו  בהיבטים אחרים של חיינו. התמודדות חזיתית עם המחשבות והרגשות שלנו עשויה גם לשחרר אותנו להעריך היבטים חיוביים בחיינו, שאינם קשורים לאירוע המעסיק: אנשים שאנחנו אוהבים ואלו שאוהבים אותנו.

אחד החלומות החוזרים אצל מטופלים ובכלל בתרבות האנושית- הוא חלום הבריחה, זהו סיוט פרנואידי בו האדם בורח מדבר מה הרודף אותו, הפחד גדול כל כך שהאדם אינו מסוגל להסתובב ולראות את הרודף או לעמוד מולו. ניתן בהחלט לפרש את החלום בצורות שונות. אולם לתחושתי יש בו גם מרכיב של בריחה רגשית . אין אולי שמחה  בקבלה הרדיקלית הרגשית, אבל יש תחושת כוח מסוג מסוים בעמידה מול עצמך והפסקת הבריחה. יש בנו לא פעם בהלה אמיתית פנימית מחלקים בתוכנו. ויש משהו שהמילה הקרובה איליו, שאני יכול לעלות בדעתי היא שלווה-המתרחשת כשאנו מפסיקים לברוח עומדים מול עצמנו.

ויניקוט תיאר את  הטיפול הפסיכולוגי כצורת משחק שבה מטופלים חוקרים את כל טווח המחשבות או הרגשות שלהם בתמיכת המטפל שלהם.  אלפרד ביון הרחיב את הגדרת הפסיכותרפיה וטען שיש מחשבות ותחושות שכדי לעמוד בהן , שכדי שמטופל יוכל לחשוב אותן ולהרגיש אותן -נדרשים שני אנשים, המטופל והמטפל. מחשבות ותחושות שגדולות מידי עבור אדם בודד לשאתן. .

להיות פסיכולוג קליני עבורי  זה להקשיב. אני מדבר על הקשבה לא כפעולה של האוזניים אלא כפעולה של הבטן הלב ונפש. אני חושב על הקשבה כנכונות להיות באמת ובתמים בתהום הרגשית בחושך יחד עם האדם האחר. לחוות אתו את החשיכה, השדים, החנק, ואת מה שעובר עליו.  אני מייעץ היכן שאני יכול, מציע הצעות היכן שמתאים, אבל אני גם מציע נכונות לא רק לשמוע את הכאב של הלקוחות שלי, אלא לעשות זאת מבלי להפריע, לייעץ או לאתגר אותם לשקול הסברים חלופיים. במקום להרגיע אותם שזה לא כל כך נורא, שהדברים ישתפרו, שזה עתיד להשתנות, נדמה לי שחשוב יותר שאקבל  את הכאב שלהם כחלק מהם. לעיתים הצעת פתרונות היא בריחה מכווית הכאב. אחרי שנפתח את הדלת יתכן שיהיה מקום להצעת פתרונות אולם הם יצמחו באופן אורגני מתוך החוויה של "להיות".

קורס פיסול רחובות

טכניקה מעורבת, חימר, עיסת נייר, מסמרים, ציפוי אפוקסי.