הקושי בטיפול פסיכולוגי, בדיאלוג הנמצא בלב טיפול נפשי למבוגרים, הוא אותו מכשול הנמצא בלב כל  התנגדות לשינוי בחיים והוא הפחד מהתקווה. התקווה לדבר את הבדידות שלנו ולחלוק אותה.

"אני לא רוצה להיות רק אחד כמוני בכל העולם!" אמר בן. 

 "למה לא? זה נפלא שאתה כל כך יחיד ומיוחד!" אמרה אמא,

 "אבל אני לבד ככה," אמר בן,

 "אני רוצה שיהיה עוד מישהו כמוני!"-"חיבוק" של דויד גרוסמן ומיכל רובנר

חווית הבדידות הבסיסית שלנו ,כך אני מרגיש, היא חלק מתחושת האישיות הייחודית שלנו. אנחנו לא מובנים כי עמוק בפנים- אנחנו לא כמו כולם ולא רוצים להיות כמו כולם. אם נהיה מובנים באמת לחלוטין ולא נשמור על משהו מאותה זרות ושונות ,נאבד משהו חיוני ועמוק המבדל אותנו והופך אותנו למה שאנחנו. על כך מדבר וויניקוט כשהוא מגדיר את המתח בן הצורך לתקשר והצורך לא לתקשר , הצורך להראות ולהימצא והצורך לא להראות ולא להימצא-  כמתח עמוק ובסיסי בנפש האנושית. 

נדמה לי שתחושה זו היא חלק מהגרעין של כל אדם ובמיוחד אדם יוצר. יצירתיות בתחום האמנות ולא רק באמנות -היא במובן מסוים  צורך לבטא את אותו קול של בדידות אל החוץ, להגדיר אותו ולהסביר אותו לאחר וגם לעצמך. אני מאמין שחווית הבדידות עומדת בלב היצירתיות. היצירתיות היא אולי הפשע המושלם עבור חלק מאתנו-כיוון שהיא מאפשרת שמירה על הקוטב של הבדידות, והופכת אותה לכלי תקשורתי-לדרך לדבר עם אחרים.

דיאלוג שיש לו ממד פסיכותרפי-הוא דיאלוג עם מרכיבים יצירתיים. בכך אני  מתכוון לכמה דברים. אחד מהם הוא היכולת להפוך את המתח שבן הבדידות והדיאלוג, בן העולם הפנימי של כל אחד מאתנו-לעולם המשותף שאנו יוצרים בינינו- לכלי יצירתי של דו שיח. 

מימד אחד של דו שיח יצירתי הוא שאנו שומעים את עצמנו מדברים ואומרים דברים בצורה אחרת , שנוצר לנו בחברת אדם אחד-"אני" קצת שונה ואחר מזה שמוכר לנו.

בשיחה כזו נוצר משהו חדש. אנחנו לא מסתובבים במעגל של מילים מוכרות, מזדרונות ידועים, ואותן דלתות, אלא אנחנו יחד יוצרים דרך חדשה ייחודית רק עבור שנינו לדבר. שני אנשים היכולים להיות ולתקשר זה עם זה בצורה שאינה יכולה להתקיים בין שני אנשים אחרים בעולם.

קורס ציור בראשון לציון
וינסנט ואן גוך-פרט מתוך הציור "לילה של כוכבים"  (סטריי סטרי נייט)-קורס ציור בראשון לציון.

 עבור מי שגדל בתוך בדידות, היא בלתי נראית, כדי להבין שאתה בודד, אתה צריך לראות או להרגיש אפשרות של אי בדידות, של קשר בן אנשים. אם אינך נחשף לאפשרות הזו הרי שהבדידות היא רגש ערפילי (אני לא מאמין שיש דרך שבה אפשר לא להיחשף לכמיהה לקשר, אנחנו נולדים מתוך קשר, לפיכך הגוף שלנו זוכר משהו ממנו, ערגה איליו תמיד. לכן אותו ערפל יכול להיות תחושה של חוסר מתמיד) זו הסיבה אולי שאנחנו מרגישים הכי בודדים, אחרי קשר.  הרגשת הבדידות ההיא ,הגרעינית, התהומית מציפה אותנו בכאב נפשי -דווקא אחרי אובדן של קשר משמעותי או אדם קרוב. 

"בדידות שאין כמותה גוזר האבל על החי".

"השכול הוא לעולם אשה".

"יותר מכל אנחנו פוחדים מן התקוה".

 "כעת לראשונה אני יודעת לא רק מהו טעמו של מות, אלא מה הם החיים".

(דויד גרוסמן, 'אישה בורחת מבשורה')

עבור חלק מאתנו הכאב הנפשי הכרוך באובדן פוטנציאלי, אותה חרדת נטישה תרחיק אותנו מקשרים ותבחר עבורנו את הבדידות. הימנעות  היא אולי מנגנון ההגנה המסוכן מכל מנגנוני ההגנה כיוון שהיא מזינה את הרעב והחרדה ומגבירה אותם במסווה של הגנה.

קשר וחרדה לאבד את הקשר במובן עמוק מאוד כרוכים יחד, במיוחד בתקופה שבה קשרים בינאישיים הם ביטוי לחירות ולאינדיבידואליות שלנו.

("אנטוני גידֶנס היה אחד הסוציולוגים הראשונים שניסח במפורש את טיבה של המודרניות הרגשית. גידנס רואה באינטימיות את הביטוי העליון של החירות האישית, של השחרור ממסגרות ישנות של דת ומסורת ומן הנישואים בתור מסגרת להישרדות כלכלית. לדעתו יש ליחידים משאבים לעצב מתוכם פנימה את היכולת להיות אוטונומיים ואינטימיים בעת ובעונה אחת. המחיר שהם משלמים בתמורה, לדבריו, הוא מצב של "חוסר ביטחון אונטולוגי" או חרדה תמידית."-אווה אילוז -'סופה של האהבה')

 קשר וחרדה לאבד קשר- הם גם מרכיב ביחסים שלנו עם עצמנו. לעיתים קשר עם החוץ או עם אדם אחד מאיימים על תחושת הקשר שלנו עצמנו. אנחנו מרגישים שאנחנו מאבדים את עצמנו בתוך קשר או במגע עם החוץ. החוויה הזו של אובדן או פחד מאבדן העצמי נמצאת גם היא בתוך הפרדוקס של קשר, דיאלוג והיצירתיות. מתוך הקושי לבחור בפתרון של מתח לא פעם הבחירה נופלת על בדידות כדרך לשמר את היצירתיות והעצמי. פתרון שעבור רוב האנשים  הוא דיאטת הרעבה לעצמי-(עבור רוב-כי לעיתים דווקא החוויות המקוטבות ביותר -עבור אלו שמצליחים לעמוד בהן-יוצרות את העצמי היצירתי המרשים מכולם-ולדוגמא-קפקא, בקט, ואן גוך. אבל כפי שאפשר ללמוד מתוך הדוגמאות הללו המחיר הנפשי הוא נורא.)

אולי דרך אחרת עבורי לדבר על טיפול נפשי למבוגרים, על טיפול נפשי בכלל- היא שאנחנו לא רוצים לצאת מהמרתף או מהתהום בהכרח-אנחנו רוצים מישהו שישב אתנו במרתף ויחלוק אתנו את חווית המרתף החשוך.

רק אחרי שהבדידות מקבלת קול, רק אחרי שהחושך הופך לשפה,  ניתן אולי להתחיל ליצור או להיכנס לחדרים נוספים בבית.

חוג פיסול קרמיפיסול קרמי, "שועל דם" טכניקה מעורבת, ציפוי אפוקסי.