סדנת ציור בטבע, שונה מציור בסטודיו במובנים רבים. אני לא רוצה לעסוק בצדדים הטכניים של ציור חי מהטבע, אל מול ציור של טבע דומם, על הדרך השונה ליצור קומפוזיציה, נקודת מבט, ופרספקטיבה, בנושאים אלו ניגע בסדנה עצמה. מעניין אותי יותר להתמקד בצדדים הרגשיים והחווייתיים. אני חושב על סדנאות ציור בטבע בעיקר  דרך ההבדל בן "לצייר את", להסתכל מבחוץ על אובייקט, לבן "להיות בתוך". השוני בן חוויה שאתה בתוכה לבן הפרדה בינך לבן החוויה. זהו גם הקושי, האתגר וההישג בציור בטבע, נקודת המבט שלך נמצאת בתוך האובייקט, היא אינה חיצונית. הפרספקטיבה שלך כוללת אותך, מעוותת על ידך. אני מאמין גדול בסוג כזה של ציור "מעוות", ציור שאינו מתיימר להיות חיקוי של מצלמה, אלא רוצה להעביר ולשחזר  את החוויה הרגעית והרגשית של אותה שעה. את אותה זריחה, אותו בוקר, אותו יום. ישנם שירים שמחזירים אותי לרגע רגשי מסוים, לאושר גדול,  לאהבה ראשונה, לשעות ההמתנה ללידה, לשברון לב, לאבל.

"ציור נוף במהותו הוא ציור רגשי, הוא משמש תזכורת להשפעת הטבע על הלב האנושי, וכשהוא נעשה היטב הוא מצליח ליצור רגש דומה באחרים." (Walter J. Phillips).

 זו גם הדרך בה אני רוצה לצייר, ציור שמעביר אותי, כמו במכונת זמן, זהות ומקום, אל מי שהייתי ברגע מיוחד אחר. אמירה נכונה בעיני על אהבה מצהירה שאנחנו לא רק אוהבים את האדם ממול, אלא אוהבים את מי שאנו הופכים להיות איתו. אני רוצה שהציור שלי יזכיר לי את מי שהייתי במקום ההוא, בזמן ההוא. אני רוצה לשמוע את הדיאלוג הפנימי של אותו יום, את פס הקול של המחשבות שלי, דרך האנרגיה של מריחות הצבע על הבד. סדנאות הציור בטבע-גורמות לי לחשוב על ואן גוך. 

"לפעמים אני כמהה כל כך לצייר ציורי נוף,  כאילו היה זה טיול ארוך שאני עושה כדי לרענן את עצמי. ובכל מה שיש בטבע, עצים למשל, אני רואה ביטוי של הנפש. " (10 בספטמבר 1882-וינסנט).

נדמה לי שלכן אנחנו כל כך אוהבים את הציורים שלו, הוא אינו יודע להעמיד פנים. הוא אינו יודע להיות ב"מרחק הנכון" מאתנו, מעצמו ומהאובייקט שלו. הוא אינו יודע איך להיות "מאוזן".  כמו ילד שעדיין לא למד להסתיר בהבעות פניו את מה שעובר עליו- ואן גוך שקוף לנו. הכאב, הבדידות וגם היופי וההתפעלות שם- לא מעובדים.  ואן גוך מצייר יפה כי אינו מנסה לצייר יפה, לכן הוא היה כל כך קשה לעיכול עבור בני תקופתו. אין לו עניין במקצועיות, הוא אינו מנסה ליצור אשליה. הוא אינו מבוגר המחביא את הילד ואת המשוגע שבתוכו. לכן לא מכר אף ציור בחייו. הוקני אומר על ואן גוך שציוריו נאהבים כל כך, כי קל להבין כיצד הם נעשו, כל משיחת מכחול נמצאת על פני השטח. אני חושב שאנו מדברים על אותו דבר.

"יש בי צלילות נוראה לפעמים, בימים שהטבע נהדר כל כך אני בקושי מודע לעצמי והציור בא אלי כמו בחלום."

ועם זאת ודווקא לכן, אני מאמין שואן גוך היה צריך את ציורי הנופים בטבע, הטבע החזיר אותו לאיזון, הטבע הוציא אותו מעצמו והכניס אותו אל היקום. הטבע העניק לו פרספקטיבה. אולי זו הסיבה שאנו חוזרים תמיד אל ציורי נוף. אפילו נוף פראי וסוער, ואולי דווקא נוף פראי וסוער, יש לטבע את היכולת הזו להרגיע אותנו, כמו חלון לים התיכון. 

"ככול שאני נעשה זקן יותר, מכוער יותר, מרושע יותר, עני יותר, חולה יותר. כך אני זקוק יותר לנקמה דרך שימוש בצבעים חדים, מאורגנים היטב, בוהקים וזוהרים." (14 בספטמבר,1988, וניסנט)

הטבע עשיר כל כך שתמיד ניתן לראות בו עוד, לגלות אותו מחדש, להבין אותו בדרך אחרת, לצייר אותו בצבע חדש. ציירים חוזרים אל ציור בטבע לא פעם בסוף ימיהם. דיויד הוקני, ויליאם דה קוניניג.  אחרי שעשו את המהפכה שלהם בציור, חוזרים להנאה הגרעינית של הציור, ויוצאים החוצה אל דרך מסוימת, אל חוף אחד, ומציירים עבור עצמם, אולי כדרך להיזכר, אולי כדרך להחזיר את עצמם הביתה. הם אינם כבר עסוקים בפירוטכניקה של עולם האמנות, הם מציירים.

"ואני חייב לצייר ליל כוכבים עם ברושים, ואולי לילה יורד על שדה חיטה בשלה, יש כאן לילות נפלאים. אני בקדחת עבודה מתמשכת."  (וינסנט- יוני 1988)

ורדה וליבל- חוג ציור רחובות

"אני יודע שכתבתי לך אתמול, אבל היום שוב יום נהדר. אני מצטער שאינך יכול לראות את מה שאני רואה כאן" (יוני 1986)

מעיין גושן- חוג ציור תל אביב.

"הנה , ברגע שחזרתי לכאן נכנסתי שוב לעבודה, למרות שהמכחול החליק כמעט מבין אצבעותיי, אך ידעתי בדיוק מה אני רוצה והספקתי לצייר מאז שלושה בדים גדולים. אלו משטחים של חיטה תחת שמיים סוערים, ולא הצטרכתי לצאת מעורי על מנת להביע עצב ובדידות קיצונית. אני מקווה שתראו אותם בקרוב-משום שאני מקווה להביא אותם אליכם לפריס בהקדם האפשרי,אני חושב שהם יספרו לכם  את כל מה שלא יכולתי להגיד במילים, על הבריאות והכוח המחשל שאני רואה בכפר." (וינסנט-1890 יולי-המכתבים האחרונים)

על ציור הנוף כאיזון:

"בהכללה, האנרכיה הייתה התקופה היצירתית ביותר של התרבות היפנית, כיוון שבה צוירו ציורי הנוף הגדולים והחשובים ביותר. פסגת המיומנות של עיצוב הגנים ואומנות סידור הפרחים. ה"נו דרמה"." (John Roberts)

"אמרו לי שציורי נוף-אינם משהו שעושים היום. ואני חשבתי למה האם בגלל שהנוף נעשה כה משעמם?. זה לא הנוף שנעשה משעמם זה ציור שלו שנעשה משעמם. אתה לא יכול להיות משועמם מהטבע. יש אין ספור נושאים בטבע, ואן גוך ידע זאת."-דיויד הוקני -על סדרת ציורי הנוף שלו.

תמיד התעניינתי בבוא האביב, מה מגיע קודם. הכול חדש, הכול טרי, הכול טרי בפריחה לא כך?, כל הצמחים עולים למעלה, לטבע יש זיקפה. הכל עומד זקוף." (דיויד הוקני)

ויליאם טרנר- הוא צייר שאני חוזר אל ציורי הטבע והנוף שלו שוב ושוב, אחד האמירות המפורסמות שלו היא "איני מצייר מה שאני יודע, אני מצייר מה שאני רואה". לכאורה דבר פשוט, אבל לראות באמת את המציאות זה אולי הדבר הקשה ביותר, (ראו קורס רישום).  ציטוט אחר שלו שהייתי תולה על המקרר-אילו הייתי תולה על המקרר משהו מלבד כרטיס הביקור של הווטרינר הוא:

"רק שאנו מפסיקים לפחד אנו באמת מתחילים ליצור"

אני לא יכול לעמוד בפיתוי ולא לצטט עוד מוויליאם טרנר: "אין לי סוד מלבד עבודה קשה. זהו המרכיב הסודי שמעטים למדו, ושאינם מצליחים כיוון שלא למדו אותו. עמל הוא הגאונות שמשנה את העולם מכיעור ליופי. הקללה הגדולה והברכה הגדולה."