בתחילת המאה העשרים הבשיל הזמן להתפעמות פוטוריסטית מגורם חדש : המהירות .
לאחר שקרא לרצוח את אור הירח שאנינו אלא סמרטוט פיוטי בלוי ומיותר, טען
מרטניטי כי מכונית מרוץ עולה ביופיה על ניקיי מסמותרקיה. היתה זו תחילתו של עידן
האסתטיקה התעשיתית: המכונה כבר לא נאלצה להסתיר את הפונקציונליות שלה מאחורי
קישוטים בסגנון המסורת הקלסית, כמו במקרהו של ואט, כי הסיסמה ששלטה מעכשיו
היתה: הפונקציונליות קובעת את הצורה, ויופיה של המכונה יגדל ככל שתשכיל להבליט
את יעילותה.
אך גם באקלים עיצוב אסתטי חדש זה לא תמיד נעשתה הבחנה בן אידאל של עיצוב ענייני
לבן אידאל של סגנון הקובע את צורת המכונה לא על פי יעודה, אלא במטרה לשוות לה מראה
אסתטי נעים ככל האפשר, על מנת שתקסום לרבים יותר ממשתמשיה הפוטנציאליים.
אך אין זה סוף הסיפור לאחר שהפכה יפה ומושכת בזות עצמה, לא פסקה המכונה, במאות
האחרונות, לעורר כל פעם חששות חדשים שלא נבעו דווקא מהילת המסתורין האופפת
אותה, אלא מקסמו של המנגנון החשוף שלה. די להזכר במחשבות אודות הזמן והמוות
שממגנוני השעון עוררו אצל כמה ממשוררי הברוק, שכתבו על גלגלי השיניים המכאיבים
המכרסמים את הימים ונוגסים בשעות, ותארו את זרימת החול בשעון החול כדימום
בלתי פוסק המפורר את חיינו לחלקיקים מתכלים.
בקפיצה של כשלוש מאות שנה קדימה אנו מגיעים למכונה של מושבת העונשין של קפקא,
שבה מנגנון מכני מזוהה עם מכשיר עינויים ושניהם יחד כה מקסימים, שהתליין מקריב
את עצמו למען תהילת ילד שעשועיו. מכונות אבסורדיות כמו אלה של קפקא אינן עוד
מכונות הריגה. הן הפכו למה שקרוי "מכונות רווקות " כלומר מכונות יפות חסרות יעוד,
או שיעודן אבסורדי, מכונות יקרות ומבנים אדריכליים שכל תכליתם בזבוז. במילים
אחרות מכונות סרק.
(אוברטו אקו-תולדות היופי)