יש את הרישום כדבר עצמו, כיצד המראה שינתה ויכולה לשנות את היכולת שלנו לצייר, כטכניקה.  ויש את המראה והרישום כסוג של חשיבה או חלימה, כדימוי ומטפורה למשהו אחר. כאשר המשמעות מהדהדת דרך שכבות סותרות. זו הדרך שבה מחשבה יצירתית נוצרת .  לשתי תרבויות הייתה השפעה גדולה עלי בזמן הלימודים. בשתיהן למדתי כסטודנט. יפן וארה"ב. 

כל מי שראה פעם סרט יפני, מכיר את המעבר החד בן הבעת הפנים המרוחקת והקפואה,

"אל תגעו בי, אני לא כאן, עשו אותי במקפיא תעשייתי ,אחרי הרבה אלכוהול- להבעות הפנים המוגזמות של הרגש, קיצוני מידי, דרמטי מידי בתחושה שלנו(מי זה אנו)לא אמין. 

"מה עובר עליך . ,תחזרי לעצמך." 

אני לא יודע איפה קראתי את המאמר לפני שנים -על הצורה שבה גברים יפניים לומדים את הגבריות-

כיוון שכמעט אין מגע בן אב לבנו-והמגע האינטימי היחידי של הבן הוא עם אמו-הלמידה באמצעות שליח או מראה מעוותת.

ככה האמא מבינה את הגבריות  --מה היא  ראתה סרטי מלחמה משנות הארבעים ,קלינט איסטווד מוקדם

, מנגה. את בעלה הצפוד במדי המשרד -חליפת שלושה חלקים,-חוזר שפוך הביתה מלילה של שתייה עם העמיתים מהמשרד. 

ובכלל ככה היא חווית ההתבגרות הגברית בארצות המאצ'ו-הכל מהדהד דרך האמא -קיצוני יותר -היסטרי יותר-ללא הבנה אינטימית מבפנים-קצת כיצד שנשים לומדות על נשיות דרך מבט של גבר.

אם אפשר להגיד דבר טוב על האמריקאים-זה על חווית החניכה הגברית שלהם שנמצאת בעומקה של התרבות-אבא ובן משחקים בייסבול, אב ובן יוצאים לציד, אב ובן יוצאים לדיג. זו תרבות הנותנת חשיבות גדולה למגע בן האב ולבן, האב הוא מדריך הגבריות והמודל-והקשר הוא קשר אינטימי ועמוק, גם כשהוא מתבטא בצורה טרגית.

כשהיית ביפן הייתי רק עניים ,הגוף שלי לא תפס שום חלל, הסתגלתי יותר מידי טוב  לשעת העומס בסאב ווי.

גרתי עם חברה יפנית, הייתה לנו צנצנות לכסף. זה מיועד למכולת, זה לבילויים, זה לחיסכון-אי אפשר בלי חסכון. היו לנו צנצנות של  אוויר--

אלה 3 סמ"ק לרווח את הכתפיים בסוף יום העבודה-זה שני סמ"ק לאנחת ההתפרקות אחרי מין.

אלו הארבע סמ"ק שמיועדים לנשימות בשינה.

 הכל מוקפד ביפן במיוחד האריזות--לא הייתי פותח אותן, כי לגלות מה יש בפנים 

-היה אנטי קלימקס נורא.-מה יש לדבר על יפן =-נסעתי אז ליפן כדי להרגיש זר, זה עבד נפלא. 

אין מקום כמו יפן כדי לא להרגיש שייך, הפרדוקס היפני הוא שזו אחת החברות עם הלחצים הקיצוניים ביותר לקונפורמיות, ועם זאת היא גן עדן ללא שייכים.

מתמכרים לזה-אחרי כמה שנים שם לעולם לא תרצה לחזור לעולם השייכים.

הרבה אחרי שחזרתי לארץ, התפשט הבטוי "אבל'ה" כבטוי חיבה מוזר, "אבל'ה"  מה אתה רוצה בתוך הפיתה? שואל אותי המוכר בן השלושים.