אנגלית

. Art, Being stuck, the Failure

I believe that feeling of dead end,  is a universal experience - a close relative of the feeling of imminent failure. Dealing with Art, I do not believe in artists who don't ever cope this feeling (of which I could talk about for years - this feeling, that from your perspective, you have already been in that same spot a thousand times, making the same round, fighting the same battle over and over; not to hane won any battle, and you have won something, it is just a minor victory - it never means you can actually get out of that spiral round of the course).

"For days before I have felt it's the end of the way, in abstraction. I felt I was chewing a selfish cud, I felt disgusted, because suddenly I realized that what I anticipated as the release of forms, from my perspective, was only one form repeated over and over." (Avigdor Arika, 80 tears old, article in Ha'aretz 1/5/2009)

Like everyone else I decompose the Big Fight into small battles - for my Art students, in the children classes, for my daughters (I do not participate in The Perfect Father contest - not in any category). In the end, it consists of this: Now  try to move the leg - one small step, you must, You can do it. Even a single step is so difficult and problematic, so hard - In all of my powers (and vice versa, all my patience and faith). I try to create in my student dynamics of movement, of faith ('how will I wake up from my sleep, with no faith in my heart?). (…right now, I'll believe for you. And Now - you will believe - for both of us).

Whoever deals with art, frustration is daily news - and not necessarily bad.In Art. failure is a remarkable deposit of raw materials - the art of the last century is sometimes, I think, the total of all the dumb and stuck doors, how-not- to-paint becomes the way to paint.

"Today I have no need of books and progress, I have a need for fate, and heavy sorrow like red coral." (Victor Shklovsky - "Zoo or Letters Not about Love ")

In Art, failure is usually much more interesting than success. Success duplicates itself - mutations are our hope for a better future (whenever I meet this television show - "A Star is Born" - I am frustrated with the way they take an un-processed piece of the talent, which simetimes sounds so original - and change it into a 'right' 'performer').  

Everyone wants to succeed. I hear this roar around me - no matter what, no matter how, success has become the only important thing. The only thing. With that growl everywhere I need to become a personal trainer to failure: 'Come to me and learn how to fail', I want to say, 'It will make you better artists -- Perhaps even better people'.

Art, I do not believe in artists who don't ever cope this feeling (of which I could talk about for years - this feeling, that from your perspective, you have already been in that same spot a thousand times, making the same round, fighting the same battle over and over; not to hane won any battle, and you have won something, it is just a minor victory - it never means you can actually get out of that spiral round of the course).

שנים, על התחושה הזו, שמנקודת המבט שלך אתה כבר אלף פעמים עושה את אותו סיבוב, נלחם את אותה מערכה בפעם האלף, שלא ניצחת שום מערכה ואם ניצחת זהmminent ניצחון קטן ולא משמעותי ואתה למעשה נצא בסיבובו ספירלי של אותו מהלך)

 In the arts I do not believe in artists who  do not deal with this sense of imminent failure (which I could talk about for years, from your perspective you are already a thousand times doing the same round, fighting the same battle for the thousandth time, you do not  win any battle 'and if you do  win a small victory it  is not means you actually get out of that course of that spiral round' 

"כבר ימים קודם לכן הרגשתי את סוף דרכי בהפשטה.הרגשתי כמעלה גירה אנוכית,הרגשתי גועל ,כי לפתע פתאום התחוור לי שמה שצפיתי כ'שחרור צורות', מנקודת המבט שלי, לא היה אלא צורה אחת שחזרה על עצמה."(אביגדור אריכה בן שמונים-מאמר ב'הארץ' 1.05.09)

"It's days before I felt the end of my way  in abstraction. I felt ruminate  my selfish i/ i felt disgusted, because suddenly I realized that what I anticipated as the release  of forms, from my perspective, was only one form repeated." (avigdor arica - Eighty year's old - article in Ha'aretz 1:05:09)

כמו כולם אני מפרק עבור התלמידים שלי ב חוגי האמנות לילדים , עבור הבנות שלי (ואני לא משתתף בתחרות האבא המושלם-בשום קטגוריה) את המערכה לקרבות בודדים, את הקרב הבודד למספר מהלכים.  בסופו של דבר זה מתמצה בזה: עכשיו את תנסי להזיז את הרגל - צעד אחד קטן, את מוכרחה.

 Like everyone else I disassemble for my  students   , for my daughters ( and I do not participate in the perfect father competition - in any category)the worr into single battl's 

f. In the end it consists of this: Now you try to move the leg - one small step, you must. ואפילו אותו צעד בודד קשה כל כך ובעייתי כל כך ('איך אתעורר משנתי ואין בליבי

 אמונה?'), בכל כוחי (ולהפך, בכל סבלנותי ואמונתי).  אני מנסה ליצור אצל התלמיד דינמיקה של תנועה,של אמונה ('איך אתעורר משנתי ואין בליבי אמונה?').  (כרגע אני אאמין בשבילך. עכשיו את תאמיני בשביל שנינו) Even a single step it is so difficult and problematic so ( 'how I wake up my heart and faith in my sleep? "), Hard (and vice versa, all my patience Faith). I try to create in the student movement dynamics of faith (' how I wake up my sleep and my heart faith?). (now I'll believe you. Now the Trust for both of us)

למי שעוסק באמנות, תסכול הוא חדשות יום יומיות ולא בהכרח רעות. באמנות הכישלון הוא מרבץ מופלא של חומרי גלם - האמנות של של המאה האחרונה היא לפעמים, כך נדמה לי, סך כל המבואות הסתומים והתקועים, איך-שלא-צריך-לצייר הופך להיות הדרך לצייר ( ציור ) Who deals in art, frustration is a daily news and not necessarily bad news.  in art  failure is remarkable deposit of raw materials - the art of the last century is sometimes, I think, the total approaches dumb stuck, how - not - need - paint becomes a way draw (drawing)

"היום אין לי צורך בספרים ובהתקדמות, יש לי צורך בגורל וביגון כבד כאלמוגים אדומים." "Today I do not need the books progress, I have a heavy sorrow to the fate of coral red." (ויקטור שקלובסקי-'גן חיות או מכתבים לא על אהבה'). (Victor Shklovsky - "Zoo or Letters Not about Love ').

באמנות הכישלון בדרך כלל מענייין יותר מההצלחה. Art failure usually Maniein more success. ההצלחה משכפלת - המוטציות הן התקווה שלנו לעתיד טוב יותר (בכל פעם שאני נפגש ב"כוכב נולד" אני מתוסכל מהדרך שבה הם לוקחים את פיסות הכישרון הלא-מעובד הזה, שיש בו גם קולות מקוריים והופכים אותם "לפרפורמרים" ששרים "נכון"). Success replicators - mutations are our hope for a better future (whenever I met in "A Star is Born" I am frustrated with the way they take the pieces of the talent - this is processed, which also sounds originating making them "Lfrformrim" sung "true").

כולם רוצים להצליח. Everyone wants to succeed. אני שומע את הנהמה הזאת מסביבי - לא משנה במה, לא משנה איך, הפכה הצלחה לחזות הכל.  מול הנהמה הזאת יש לי צורך להפוך להיות מאמן אישי לכישלון:  'אצלי תבואו להיכשל', אני רוצה להגיד, 'זה יעשה מכם אמנים טובים יותר - אולי גם אנשים טובים יותר'. I hear this roar around me - no matter what, no matter how, has become successful to predict everything. With that growl I need to become a personal trainer to failure: 'I have come to fail, I want to say,' It will make you a better artist -- Perhaps even better people.

על אומנות וזיקנה The art of old age

" בכל אדם שעבר את גיל השמונים אתה מבין את הביטוי "גבורות". איני מתכוון לאלה הסובלים מירידת כושר המחשבה דווקא אלא לאלה שמחשבתם ורוחם איתם - גם ביניהם רק לעתים רחוקות אתה פוגש רוח שניצלה היטב את רבות השנים והלכה וגדלה ככל שראתה עוד. העניין אינו כרוך רק בעצם קיומם הבריא של כישורי התודעה. הרי יש ראשים מבריקים שרוחם נקרשת כבר בגיל ארבעים או חמישים וגם אם הם מסגלים שינויים או סגנונות חדשים אתה חש היטב שרק מבחוץ הצטבעו. העניין טמון כנראה בגדילה שאינה נעצרת. בצורך לגדול, ולא פחות מכך - בהסכמה לגדול. "Every person who has the eighty you see the phrase" Beat ". I do not mean those who suffer from decline in thinking ability, but rather those who thought their spirits with them - also including seldom you meet the spirit of well saved many years as she grew more. It is involves only very existence of skills and healthy mind. then there are brilliant minds clotted heads at the age of forty or fifty, and even if they adopt changes or new styles you feel well just outside Htztbo. it probably lies in non-stop growth. the need to grow, no less - in agreement grow.

ב"עיבל", קובץ השירים החדש של חיים גורי (הקיבוץ המאוחד, 2009), אתה חש במלוא עוזו את משב הרוח החיה הזאת ואת התוקף השייך כולו לזקנה שאינה מתחפשת לנעורים חדשים ואינה מתפתה לרגשנות או געגועים לימי זוהר אבודים. In "Ibl", a new songs Haim Gouri (United Kibbutz Movement, 2009), you feel full stronghold the breeze this animal and the attacker belonged to the old woman does not dress up all new youth and does not tempted to sentimentality or nostalgia for lost glory days. כך נשמעת רוח אנושית שלא פסקה מלצמוח, ולאחר שמונים שנה - נאצרת בה כבר מסה קריטית כזאת המשנה בה משהו עמוק, זו ה"גבורה". That sounds human spirit that paragraph Mltzmoh, and eighty years - which Nasser had such a sub-critical mass it something deeper, this HG Bora. הדברים שתשמע ממנה לא יישמעו מאדם צעיר יותר - דברים שזיקוקם זקוק לפחות לשמונים שנה עלי אדמות." Hear things not heard from her the youngest person - things Szicokm need at least eighty years on earth. "

אריאל הירשפלד כותב על חיים גורי בן השמונים ושש שפרסם זה עתה את ספרו האחרון ולטעמי הטוב מכולם-"עיבל" שאולי הוא בכלל אחד מספרי השירה הטובים ביותר שנפרסמו אצלנו השנה. Ariel Hirschfeld writes about Haim Guri eighty-six had just published his latest book for my taste best - "Ebal" Maybe he's one of the best poetry books we publish this year. זוהי לא התבגרות עפי הדגם האמריקני -של השלמה עם העבר -של היעדר ספקות ,להיפך זוהי הזדקנות שמרשה לעצמה לא לעשות הנחות,מלאת סתירות פנימיות ומכילה אותן. Afi adolescence is not the American model - of terms with the past - the lack of doubt, the contrary is aging allows herself not to discounts, full of contradictions and contains them.

"הכל נהפך לפרה קדושה שנשחטה והשאירה אחריה רק נוסטלגיה וקיטש. אבל אצל גורי אין אשליות ואין הונאות, אין הסבר למה התנוונה תנועת העבודה. שירים טובים לא באים לתת לנו תשובות טובות, אלא לשים לנו לפני העיניים את השאלות הקובעות את חיינו. ואת זה גורי עושה בלי לרחם, לא על עצמו ובטח לא עלינו. "Everything becomes a sacred cow butchered and left behind only nostalgia and kitsch. But in Gori has no illusions and no fraud, no explanation why the labor movement has degenerated. Good songs do not come to give us good answers, but we put the questions before the eyes that determine our lives. And this baby do not pity, not of himself and certainly not us.

אם תפגוש בצדיקים ההם/ שאל אותם בשמנו, אם אפשר בשקט,/ מה, לעזאזל, היה עלינו לעשות ". בגיל 86 כתב חיים גורי שירים צלולים ומרעישים על הרע שלנו הישראלים. רק אל ישלו את עצמם הצדיקים ההם, הרוחצים בנקיון כפיים אל מול הרע מאוד, שהנמר הזקן קהו שיניו. הוא עדיין נושך. "(ניסים קלדרון) If you meet those righteous / Ask them on our behalf, if you can quietly, / What the hell, we had to do. "At 86 songs and Haim Gouri wrote noisy clear about our bad Israelis. Only to themselves righteous cooked those bathers cleaning hands in the face of evil very old tiger teeth have been blunted. He still bites. "(Nissim Calderon)

ועוד נמר זקן נושך הוא קלינט טיסטווד שבזיקנתו יצר את מיטב סרטיו -סרטים נושכים,שואלים שאלות על החלום האמריאי,וגם לא פוחדים ללעוג למיתוסים שאיסטווד תרם להם בצערותו. Old tiger bites and Clint Tistood old age he made the best films - movies bite, ask questions about the dream Hamriei, and not afraid to mock myths have contributed Btzaroto Eastwood.
"מה הם כבר יכולים לעשות לך כשאתה נכנס לשנות השבעים שלך?"הוא שואל "What can they do to you when you walk into your seventies?" He asks

כשאתה מזדקן אתה חושש פחות מהספק,הספקות אינן מנהלות את ההצגה,המרכיב של העינוי העצמי ניטל מהספק(קלינט איסטווד) You're getting old when you're less afraid of the doubt, doubts do not run the show, the element of self-torture was taken from the supplier (Clint Eastwood)

? ?

"אם הגעתי עד לכאן בוא לא נהרוס את זה עי' חשיבה."(הוא אומר באירוניה) "If I came to here Let's not destroy it Aish 'thinking." (He says sarcastically)

. .

רבות מהקבוצות שלי ללימודי ציור ו פיסול הם קבוצות של אנשים מבוגרים.שום דבר לא דומה לסטראוטיפים מלבד איזו תחושת נינוחות וחמימות שלי מול האנשים הללו.מכל הדיעות הקדומות שעליהן מדברים הרי זו שעוסקת באנשים זקנים וביצירה בגיל מאוחר היא הפחות מדוברת.( חוג ציור רחובות ) Many of my groups to study painting and sculpture are groups of older people. Nothing like stereotypes than a sense of comfort and warmth in my face these people. Any prejudices which after all this talk deals with elderly people at a later creation is less spoken. (Circle drawing blocks)

אנשים משתנים ומתפתחים כל הזמן,חלקם כמו גורי ואיסטווד עושים את הקפיצה המשמעותית ביותר אחרי גיל שבעים.יותר שתלוי הדבר ביכולת טכנית מדובר כאן באמונה ריגשית שהדבר אפשרי People change and evolve all the time, some like Gori Eastwood doing most significant jump after the age of seventy. More dependent on technical ability that is emotionally belief here that it is possible

ואת זו אנחנו לא פעם שוללים מהם חברתית.זה עולם של צעירים( חוגי אומנות לילדים ונוער ),אנחנו לא שומעים די  את הקולות האחרים.( ימי כיף ) And this time we do not deny them social. It's a world of young people (Art classes for children and youth), we do not hear quite the other voices. (Fun days)

"את החיים שנשארו חלקנו חרש כחלק שלל, "We shared the remaining life quietly as booty,

זכינו בארכה שהענקה. We have Barakeh endowment. רבים שמרו על שתיקה... Many remained silent ...

לפנות בקר נתקלנו בהמשך שלא ידע לאן עליו להמשך, To visit later we encountered did not know where to continue,

שבקש עצות בין העצים לבין האבנים. Ask for advice in the trees and stones.

והחלופה שורטת הפנים הלכה בעקבותינו, Alternative scratching face went after us,

המשיכה לנדנד, שהכל יכול היה להיות אחרת על ההר ההוא Continued to nag, that everything could be different on that mountain

אלו רק שמענו בקולה. These are only heard her voice. " "

אומנות והורות Art and Parenting

אני זוכר את התחושה כשהלכתי ברחוב והסתכלתי בחלונות ראווה והבנתי שאני מסתכל בכל (הנה אני מחפש ורודים  וטורקיזים ובובות מענינות,והמשכי שיחות שלנו על רפונזל,ואיך עיוורים מרגישים ,ו ציור , ו פיסול )-דרך העינים של,סהר, הבת שלי,לא דרך העיניים שלי-  באותו רגע היתה בזה,(לצד תחושת המלאות והעומק,כאילו צמח בי רחם תמידי, המילה 'זיבורית' -עולה במוחי -אותה משקולת שהיו מטעינים על ספינות כדי ליצבן)- גם תחושת אובדן,כמעט חרדה על התנוונות של חלקים בתוכי. I remember the feeling as I walked the street looking in shop windows and realized I was looking at all (Here I am looking for pink Otorkizim dolls interesting, ongoing discussions on our Rapunzel, and how blind people feel, and drawing, and sculpture) - through the eyes of, moon, my daughter, no way My eyes - at that moment was that, (along with a feeling of fullness and depth, like a plant perpetual mercy me, the word 'g.' - comes to mind - her weight had Mtainim ships to Lizvn) - also a sense of loss, almost anxious about deterioration of the parts inside.

"הרי מהרגע שבו נולד בני הבכור,לא זו בלבד שנולד בי הלב ומתוכו הידיעה בדבר קיומה של האמת ,אלא שכל קיומי עומד על זה-כאילו ממני יצא הענף ואני עומד עליו." "But from the moment my eldest son was born, not only was born in me the heart and out the news about the existence of truth, but that all existential about it - like me to branch out and I stand on it." -אריאל הירשפלד-רישומים של התגלות - Ariel Hirschfeld - drawings of Revelation

גרוסמן כותב היכן שהוא על אימהות ו' אי- מהות'-על הדימיון המילולי, על ההכלה המילולית.התחושה של נשים בשלב מסויים -האמהות גוזלת מהן משהו,יוצרת חלל ריק בתוכן,לא כל אשה ,לא כל הזמן.אבל מותר לדבר על זה. Grossman writes somewhere about mothers and E - the essence - the verbal imagination, the verbal containment. The feeling of women at some point - the mothers are consuming something, creates a vacuum inside them, not every woman, not all the time. But is allowed to talk about it .

זמן גלעד שליט עכשיו-ויש משהו בהבנה שילדים הם בני הערובה שלנו לחיים באיזו צורה ארכיטיפית ועמוקה(או להפך שאנו בני הערובה שלהם). Gilad Shalit time now - and something the understanding that children are hostages to our life in some deep archetypical form (or vice versa we are their hostages). אני זוכר שיחות עם יעל שאמרה שהיא לעולם לא,לעולם לא.היא לא תיתן לחלקים ממנה שיעשו חשובים יותר ממנה,ויסתובבו חופשיים בעולם,היא לא תאפשר פוטנציאל כזה של כאב ואובדן.ואני תהיתי לא פעם אחרי סיפורים על הורים שאיבדו ילד-איך אפשר להמשיך לחיות. I remember conversations with Yael said she would never, never. She will not let parts of it more important to do it, going around the world free, she will not allow such potential of pain and loss. I wondered more than once after the stories about parents who lost a child - how could continue live.

(מעבר לעובדה שהם-הילדים- כלי ברק לחרדות שלנו,לתחושת הזמן וההמשכיות שלנו.) (Beyond the fact that they - the children - our anxieties Barak tool, our sense of time and continuity.)

את זוכרת את הבנה המכאיבה שלעולם לא תוכלי יותר להרהר בהתאבדות- כתרופה ונחמה לכל-כיוון שבגללם זו לא יותר אופציה?,לא רק אל תוך החיים אנחנו נושאים אותם אמרת ,גם אל תוך המוות. You remember the painful understanding could never contemplate suicide more - as a remedy and consolation for all - because that made it no more an option?, Not only into the life we carry them said, even into death.

ועוד שאלה שעלתה במוחי כשקראתי את 'הדרך' של מקראתי-למה הספרות הישראלית יצרה כל כך מעט סיפורי חניכה גבריים,כל כך מעט -סיפורי אב ובנו או אב ובתו- שהספרות והקולנוע האמרקאיים משופעים בהם,חשבו על 'הזקן והים' או 'הסנדק' או אפילו  אפילו 'מליון דולר ביבי' נדמה שסיפור החניכה הוא המרכז של התרבות האמריקאית,ואצלנו תמיד האמא במרכז. Another question that came to mind when I read the 'how' of reading - why Israeli literature produced so few male initiation stories, so few - stories of father and son or father and daughter - literature and film Hamrkayem abound in them, think of old sea 'or' Godfather ' or even even-million Bibi 'story seemed initiation is the center of American culture, with us always the mother center.

קראתי פעם מאמר על התרבות היפנית שבה איפינו אותה כתרבות של השתקפות,הבן לומד את הגבריות מאימו כיוון שאין לו שום מגע רגשי ישיר עם אביו,הקשר הריגשי נעשה בתווך של האם ובפרשנות ושיקוף שלה.מכיוון שהאם לא מבינה את הגבריות בצורה אינטימית אלא משליכה עליה דימויים-לומד הבן את הגבריות בצורה מעוותת  וקיצונית(חשבו  על כך שבדרך כלל ה'מאצו' הוא תוצר של תרבות מטריראכלית).שוב אני חוזר לגרוסמן ,כיצד הגברים שלו מתומללים על ידי נשים,התפקידים שלהם נכתבים על ידי אשה ומפורשים על ידה לעיתים במובן המילולי של המושג.(אשה בורחת מבשורה,שתהי לי הסכין).מה זה אומר עלינו.אומנות? I once read an article about Japanese culture where it Aifino culture of reflection, the son learns the male mother because he had no direct emotional contact with his father, became emotional connection in the middle of the mother in her mirroring interpretation. Because the mother does not understand the masculinity intimately but throws off images - The son learns the perverse and extreme form of masculinity (Think of this normally the Laco is a product of culture Mtriraclit). Again I repeat Grossman, Mtumllim how his men by women, their roles are written by a woman on her explicit and sometimes literally of the term. (a woman flees the Gospel, Let me the knife). what it means to us. art?

אומנות וערים חדשות Art News and cities

"אין מה לראות, אין סיבה להתעכב. ראית את הגלויה - ראית את הבניין." "Nothing to see, there is no reason to dwell. Did you see the card - see the building."
"העיר החדשה תוכננה", אמר קוביצ'ק, בתור "התנתקות מלאה מהעבר, הזדמנות לעצב מחדש את גורל הארץ". "The new city was planned," said Kubitschek, as a "complete disengagement from the past, a chance to reshape the destiny of the country". ( ציור , פיסול , חוג ציור רחובות ) (Painting, sculpture, drawing class blocks)

"בריו ובסאו פאולו, אתה לא נאלץ להתמודד עם בדידותך". "Rio Sao Paulo, you do not have to deal with loneliness. לאחר שחיה בכל רחבי העולם, היא שמחה לשוב לברזיליה. After living all over the world, is glad to return to Brazil. "במקומות אחרים יש יותר מדי דברים לעשות, יותר מדי הסחות דעת, אתה לעולם לא נדרש להתעמת עם עצמך. בני אדם כאן הם יצירתיים במיוחד, כי הם חייבים להיות. כאן אתה חייב לעשות משהו כדי לא להשתגע". "In other places there are too many things to do, too many distractions, you'll never need to confront yourself. People here are very creative, because they have to be. Here you have to do anything to not go crazy".

כמו אשראם או כמו קהילת דיור מוגן ענקית. Like Ashram or assisted living community like a giant.

"אם היו מצלמים אותי עומדת בברזיליה, רק הנוף היה מופיע", כתבה קלריס ליספקטור, הסופרת הגדולה של ברזיל המודרנית, במסה מפורסמת על הבירה "If you were filming me standing in Brazil, he appears just the landscape," wrote Clarice Lisfktor, the great writer of modern Brazil, a famous essay on the capital

. . "כשמתתי", כתבה ליספקטור, "יום אחד פתחתי את עיני ושם היתה ברזיליה. הייתי לבדי בעולם. ניצבה שם מונית חונה. בלי נהג". "Cshmtti" wrote Lisfktor, "One day I opened my eyes and there was Brasilia. I was alone in the world. Stood there a taxi parked. Without a driver.
כלא תחת כיפת השמים", כתבה ליספקטור. "בכל מקרה לא יהיה לאן לברוח. Open-air prison, "wrote Lisfktor." In any case would not be nowhere to run. מי שיברח, סביר להניח שיגיע לברזיליה"( ימי כיף ) Who to run, it's likely to come to Brazil "(Days of Fun)

מה שחשוב זה החלום הטוטליטרי של סדר וקדמה, של קווים ישרים, של נופים מסודרים (האם אומנות יכולה לצמוח בערים החדשות What is important is that the totalitarian dream of order and progress, of straight lines, the landscapes are organized (whether art can come from the new towns

אומנות וזיכרון The Art of Memory

אלה הם ימים נוסטלגיים והתצלומים מגבירים את הנוסטלגייה.הצילום הרי זו אומנות אלגית,אומנות של דימדומים...כל התצלומים הם בבחינת memento mori.לצלם הרי זה להיות שותף בארעיותו של אדם אחר,בפגיעותו,באי יציבותו.דווקא מפני שהם שולפים ומקפיאים את הרגע הזה.התצלומים הם עדות לטחינתו הבלתי נלאית של הזמן.(סוזן סונטאז,הצילום כראי התקופה) These are nostalgic photographs enhance Hnustlgiih. It is a photographic art Elegy, The Art of twilight ... all the photos are a Memento mori. Take it to be part of another person's impermanence, vulnerability, stability island. Precisely because they draw and freeze the moment this. Lthinto photographs are evidence of the indefatigable time. (Susan Sontaz, photography mirror period)

החיים הם רק אלבום תמונות,קיים רק מה שנמצא באלבום.מה שלא נמצא בו לא היה קיים.... Life is just a photo album, there is only what is in the album. What is it that did not exist ....

זכורים לי רק מראות שצילמתי.ניסיתי להזכר במשהו אחר,אך הזכרון התעקש לדבוק בצילומים,...אכן כן צילום הוא צמצום העולם האינסופי הבלתי נשלט לריבוע קטן התצלום משמש לנו אמת מידה לעולם. I remember only show I filmed. I tried to remember something else, but insisted memory stick photos, photography ... yes indeed infinite world is reducing non-controlled small square photo we used the world standard.

"הזכרון בוגד בנו תמיד..אדם אינו זוכר לרוב מה אכל לארוחת בוקר.הדברים השכיחים החוזרים נדונים לשכחה.אחד מהם הוא ארוחת בוקר השני הוא מי שאהבנו... "Memory always betray us .. man does not remember most of what he ate for breakfast. Condemned to repeat common things to oblivion. One of them is the second breakfast is who we loved ...

המשותף לזכרון ולאומנות( ציור , פיסול ) הוא המיומנות שבבחירה- החוש לפרטים."ברודצקי Shared memory and nationalism (painting, sculpture) is the skill of choice - eye for detail. "Brodetsky

הזיכרון אינו רפרודוקציה של העבר, אלא בנייה מחדש של אירוע על סמך הזיכרון המקודד במוח ומידע שנרכש לאחר האירוע, למשל על ידי שאלות מנחות, או השתלת אירועים של זיכרונות שלמים. Memory is a reproduction of the past, but rebuilding the event based on memory and brain encodes information acquired after the incident, for example by leading questions, or transplantation of whole memories of events. "-פורפ' אליזבט לופטוס "- Prof. Elizabeth Loftus

אולי אתה אנדרואיד עם זיכרון מושתל, כפי שנותנים להם. Maybe you Android implanted with memory, as given to them. חשבת על זה פעם?", האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות"(פיליפ ק' דיק) Ever think of that? ", Whether androids dream of electric sheep" (Philip K. Dick)

"הסיפור על כריסטה יכול אולי להסביר משהו על מהותו הגחמנית של הזיכרון,של הארכיונות הלא מודעת של ביוגרפיות "מקריות", תצלומים "מקריים", חפצים מקריים קטנים שאנחנו מתעקשים לשמור אצלנו בלי לדעת למה. בטופוגרפייה הסודית של חיינו מתבררר כי הם,הדברים המיקריים, נשארים עימנו כי לעיתים יש בכוחם (ולעיתים לא) לחשוף איזה היגיון עמוק שבזכותו נשארו אצלנו. אותם דברים מקריים נמשכים , כמדומה , אל השדה המגנטי שלנו, לפתע אנו מגלים בן מטלטלינו מסמר וחבל, אך אנינו יכולים להסביר מאין צצו ומאיזו סיבה. בתוצאה הסופית הנדושה תמיד,מתברר  שהמסמר נמצא ברשותנו כדי שיום אחד ננעץ אותו ,וכי החבל נמצא כאן כדי שיום אחד נתלה את עצמנו עליו."(דוברבקה אוגרשיץ-מוזיאון הכניעה ללא תנאי) "The story of Christa could perhaps explain something about the capricious nature of memory, unconscious Archive of Biographies" accidental "photos" incidental "small incidental things we insist to keep us without knowing why. Btofografiih Mtbrrr secret of our lives that are, things Hmikriim , stay with us because sometimes they can (and sometimes not) reveal a deep sense for which stayed with us. incidental things continue, it seems, to our magnetic field, suddenly we find our bags and nail a pity, but the most fastidious can explain what reason emerged. the final outcome always the cliche, turns out we have to nail in one day poking him, and that rope is here so that one day he was hanged ourselves. "(Dovrbka Aogrshitz - unconditional surrender Museum)

"סיפור שנבדה היטב אינו צריך להידמות לחיים הממשיים, החיים משתדלים בכל כוחם להידמות לסיפור שנבדה היטב(באבל) "The story is well-Nevada should be like in real life, life is trying hard to be like the story of Nevada well (but)

המאבק על הזיכרון הוא מאבק על הגדרת המציאות(מי אשם).(מחשבה אחרי ביקור אצל ההורים שלי בשוהם, ודפדוף באלבומים,איזה מזל שלא נשארו בבאר שבע,שוהם כמו מודיעין כמו מכבים כמו ישוביים בדויים אחרים -נטולת עבר נטולת סדקים -יש לי הרבה מה להגיד על זה,אבל אני יכול לההבין את הפנטזיה של עתיד מואר וחדש-חופשי מעבר )

יש שני סוגים של גולים -גולים עם אלבום, וגולים ללא אלבום(בוסניה) ואני ללא ספק שייך לסוג השני-כשנסעתי לבד התעקשתי לנסוע ללא מצלמה, הסברתי שמצלמה גורמת לך לא לראות דבר מלבד המסך המרובע,במקום לקלוט את הסיפור הלא מעובד הרחב שאין לו הסברים,והופכת המצלמה לקול ,בגוף הסרט,היא הופכת להסבר,לעדות לדורות הבאים,(וגם חוצצת בניך לבן אחרים -מה קורה לאנשים שמצלמים אותם)בן אם זוהי רציונליציה ליחס שלי אל הזיכרון ובן אם זוהי סיבה שעומדת בפני עצמה-תמיד הסתמכתי על אחרים שיהוו את הדיסק הקשיח שלי,להסתמך זו לא המילה היחס שלי אל הדיסקים(תמיד נשים) הוא חשדני -איפה הן מעוותות -

(אני מקנאה בו שכל כך קל לו , שוכח וסולח -אני לא סולחת ולא שוכחת שום דבר) ( חוגי אומנות,ילדים ונוער

"התצלום שסוע: שלושה קמטים עקומים עוברים בצידו הימני,עולים על מוריס, על הכיכר ,על הקבוצה הימנית של היונים. נראה כאילו הדביקו אות ושבו והדביקו,או כאילו נמשה מתוך משהו,ניצל למרות רצונו, הפך את עצמו לבדיון או שהיה בדיון מלכתחילה, זהו צילום בדיוני, היא אומרת "זה היה כשלקחתי אותך לאיטליה, שיראה אותך, כשהיו לך איזה שנתייים." זה לא היה. (רונית מטלון-קול צעדנו), ימי גיבוש, ימי כיף