אומנות

על אומנות תקיעות וכישלון

אני מאמין שתחושת התקיעות היא חוויה אוניברסלית - איזו אחינית קרובה של תחושת הכישלון. ובתחום האמנות אני לא מאמין באמנים שלא מתמודדים עם התחושה הזו (שעליה יכולתי לדבר שנים, על התחושה הזו, שמנקודת המבט שלך אתה כבר אלף פעמים עושה את אותו סיבוב, נלחם את אותה מערכה בפעם האלף, שלא ניצחת שום מערכה ואם ניצחת זהו ניצחון קטן ולא משמעותי ואתה למעשה נצא בסיבובו ספירלי של אותו מהלך)

"כבר ימים קודם לכן הרגשתי את סוף דרכי בהפשטה.הרגשתי כמעלה גירה אנוכית,הרגשתי גועל ,כי לפתע פתאום התחוור לי שמה שצפיתי כ'שחרור צורות', מנקודת המבט שלי, לא היה אלא צורה אחת שחזרה על עצמה."(אביגדור אריכה בן שמונים-מאמר ב'הארץ' 1.05.09)

כמו כולם אני מפרק עבור התלמידים שלי בחוגי האמנות לילדים, עבור הבנות שלי (ואני לא משתתף בתחרות האבא המושלם-בשום קטגוריה) את המערכה לקרבות בודדים, את הקרב הבודד למספר מהלכים.  בסופו של דבר זה מתמצה בזה: עכשיו את תנסי להזיז את הרגל - צעד אחד קטן, את מוכרחה. ואפילו אותו צעד בודד קשה כל כך ובעייתי כל כך ('איך אתעורר משנתי ואין בליבי אמונה?'), בכל כוחי (ולהפך, בכל סבלנותי ואמונתי).  אני מנסה ליצור אצל התלמיד דינמיקה של תנועה,של אמונה ('איך אתעורר משנתי ואין בליבי אמונה?').  (כרגע אני אאמין בשבילך. עכשיו את תאמיני בשביל שנינו)

למי שעוסק באמנות, תסכול הוא חדשות יום יומיות ולא בהכרח רעות. באמנות הכישלון הוא מרבץ מופלא של חומרי גלם - האמנות של של המאה האחרונה היא לפעמים, כך נדמה לי, סך כל המבואות הסתומים והתקועים, איך-שלא-צריך-לצייר הופך להיות הדרך לצייר (ציור)

"היום אין לי צורך בספרים ובהתקדמות, יש לי צורך בגורל וביגון כבד כאלמוגים אדומים." (ויקטור שקלובסקי-'גן חיות או מכתבים לא על אהבה').

באמנות הכישלון בדרך כלל מענייין יותר מההצלחה. ההצלחה משכפלת - המוטציות הן התקווה שלנו לעתיד טוב יותר (בכל פעם שאני נפגש ב"כוכב נולד" אני מתוסכל מהדרך שבה הם לוקחים את פיסות הכישרון הלא-מעובד הזה, שיש בו גם קולות מקוריים והופכים אותם "לפרפורמרים" ששרים "נכון").

כולם רוצים להצליח. אני שומע את הנהמה הזאת מסביבי - לא משנה במה, לא משנה איך, הפכה הצלחה לחזות הכל.  מול הנהמה הזאת יש לי צורך להפוך להיות מאמן אישי לכישלון:  'אצלי תבואו להיכשל', אני רוצה להגיד, 'זה יעשה מכם אמנים טובים יותר - אולי גם אנשים טובים יותר'.

על אומנות וזיקנה

" בכל אדם שעבר את גיל השמונים אתה מבין את הביטוי "גבורות". איני מתכוון לאלה הסובלים מירידת כושר המחשבה דווקא אלא לאלה שמחשבתם ורוחם איתם - גם ביניהם רק לעתים רחוקות אתה פוגש רוח שניצלה היטב את רבות השנים והלכה וגדלה ככל שראתה עוד. העניין אינו כרוך רק בעצם קיומם הבריא של כישורי התודעה. הרי יש ראשים מבריקים שרוחם נקרשת כבר בגיל ארבעים או חמישים וגם אם הם מסגלים שינויים או סגנונות חדשים אתה חש היטב שרק מבחוץ הצטבעו. העניין טמון כנראה בגדילה שאינה נעצרת. בצורך לגדול, ולא פחות מכך - בהסכמה לגדול.

ב"עיבל", קובץ השירים החדש של חיים גורי (הקיבוץ המאוחד, 2009), אתה חש במלוא עוזו את משב הרוח החיה הזאת ואת התוקף השייך כולו לזקנה שאינה מתחפשת לנעורים חדשים ואינה מתפתה לרגשנות או געגועים לימי זוהר אבודים. כך נשמעת רוח אנושית שלא פסקה מלצמוח, ולאחר שמונים שנה - נאצרת בה כבר מסה קריטית כזאת המשנה בה משהו עמוק, זו ה"גבורה". הדברים שתשמע ממנה לא יישמעו מאדם צעיר יותר - דברים שזיקוקם זקוק לפחות לשמונים שנה עלי אדמות."

אריאל הירשפלד כותב על חיים גורי בן השמונים ושש שפרסם זה עתה את ספרו האחרון ולטעמי הטוב מכולם-"עיבל" שאולי הוא בכלל אחד מספרי השירה הטובים ביותר שנפרסמו אצלנו השנה. זוהי לא התבגרות עפי הדגם האמריקני -של השלמה עם העבר -של היעדר ספקות ,להיפך זוהי הזדקנות שמרשה לעצמה לא לעשות הנחות,מלאת סתירות פנימיות ומכילה אותן.

 "הכל נהפך לפרה קדושה שנשחטה והשאירה אחריה רק נוסטלגיה וקיטש. אבל אצל גורי אין אשליות ואין הונאות, אין הסבר למה התנוונה תנועת העבודה. שירים טובים לא באים לתת לנו תשובות טובות, אלא לשים לנו לפני העיניים את השאלות הקובעות את חיינו. ואת זה גורי עושה בלי לרחם, לא על עצמו ובטח לא עלינו.

אם תפגוש בצדיקים ההם/ שאל אותם בשמנו, אם אפשר בשקט,/ מה, לעזאזל, היה עלינו לעשות". בגיל 86 כתב חיים גורי שירים צלולים ומרעישים על הרע שלנו הישראלים. רק אל ישלו את עצמם הצדיקים ההם, הרוחצים בנקיון כפיים אל מול הרע מאוד, שהנמר הזקן קהו שיניו. הוא עדיין נושך. "(ניסים קלדרון)

ועוד נמר זקן נושך הוא קלינט טיסטווד שבזיקנתו יצר את מיטב סרטיו -סרטים נושכים,שואלים שאלות על החלום האמריאי,וגם לא פוחדים ללעוג למיתוסים שאיסטווד תרם להם בצערותו. 
"מה הם כבר יכולים לעשות לך כשאתה נכנס לשנות השבעים שלך?"הוא שואל

 כשאתה מזדקן אתה חושש פחות מהספק,הספקות אינן מנהלות את ההצגה,המרכיב של העינוי העצמי ניטל מהספק(קלינט איסטווד)

?

"אם הגעתי עד לכאן בוא לא נהרוס את זה עי' חשיבה."(הוא אומר באירוניה)

 .

רבות מהקבוצות שלי ללימודי ציור ופיסול  הם קבוצות של אנשים מבוגרים.שום דבר לא דומה לסטראוטיפים מלבד איזו תחושת נינוחות וחמימות שלי מול האנשים הללו.מכל הדיעות הקדומות שעליהן מדברים הרי זו שעוסקת באנשים זקנים וביצירה בגיל מאוחר היא הפחות מדוברת.(חוג ציור רחובות)

אנרי פייר רושה מפרסם את רומן הביכורים שלו ג'יל וג'ים כשהיה בן 74.

 אנשים משתנים ומתפתחים כל הזמן,חלקם כמו גורי ואיסטווד עושים את הקפיצה המשמעותית ביותר אחרי גיל שבעים.יותר שתלוי הדבר ביכולת טכנית מדובר כאן באמונה ריגשית שהדבר אפשרי

ואת זו אנחנו לא פעם שוללים מהם חברתית.זה עולם של צעירים(חוגי אומנות לילדים ונוער),אנחנו לא שומעים די  את הקולות האחרים.(ימי כיף)

"את החיים שנשארו חלקנו חרש כחלק שלל,

זכינו בארכה שהענקה. רבים שמרו על שתיקה...

 לפנות בקר נתקלנו בהמשך שלא ידע לאן עליו להמשך,

שבקש עצות בין העצים לבין האבנים.

והחלופה שורטת הפנים הלכה בעקבותינו,

המשיכה לנדנד, שהכל יכול היה להיות אחרת על ההר ההוא

אלו רק שמענו בקולה. "

 אומנות והורות

אני זוכר את התחושה כשהלכתי ברחוב והסתכלתי בחלונות ראווה והבנתי שאני מסתכל בכל (הנה אני מחפש ורודים  וטורקיזים ובובות מענינות,והמשכי שיחות שלנו על רפונזל,ואיך עיוורים מרגישים ,וציור, ופיסול)-דרך העינים של,סהר, הבת שלי,לא דרך העיניים שלי-  באותו רגע היתה בזה,(לצד תחושת המלאות והעומק,כאילו צמח בי רחם תמידי, המילה 'זיבורית' -עולה במוחי -אותה משקולת שהיו מטעינים על ספינות כדי ליצבן)- גם תחושת אובדן,כמעט חרדה על התנוונות של חלקים בתוכי.

"הרי מהרגע שבו נולד בני הבכור,לא זו בלבד שנולד בי הלב ומתוכו הידיעה בדבר קיומה של האמת ,אלא שכל קיומי עומד על זה-כאילו ממני יצא הענף ואני עומד עליו." -אריאל הירשפלד-רישומים של התגלות

גרוסמן כותב היכן שהוא על אימהות ו' אי- מהות'-על הדימיון המילולי, על ההכלה המילולית.התחושה של נשים בשלב מסויים -האמהות גוזלת מהן משהו,יוצרת חלל ריק בתוכן,לא כל אשה ,לא כל הזמן.אבל מותר לדבר על זה. 

זמן גלעד שליט עכשיו-ויש משהו בהבנה שילדים הם בני הערובה שלנו לחיים באיזו צורה ארכיטיפית ועמוקה(או להפך שאנו בני הערובה שלהם). אני זוכר שיחות עם יעל שאמרה שהיא לעולם לא,לעולם לא.היא לא תיתן לחלקים ממנה שיעשו חשובים יותר ממנה,ויסתובבו חופשיים בעולם,היא לא תאפשר פוטנציאל כזה של כאב ואובדן.ואני תהיתי לא פעם אחרי סיפורים על הורים שאיבדו ילד-איך אפשר להמשיך לחיות.

(מעבר לעובדה שהם-הילדים- כלי ברק לחרדות שלנו,לתחושת הזמן וההמשכיות שלנו.)

את זוכרת את הבנה המכאיבה שלעולם לא תוכלי יותר להרהר בהתאבדות- כתרופה ונחמה לכל-כיוון שבגללם זו לא יותר אופציה?,לא רק אל תוך החיים אנחנו נושאים אותם אמרת ,גם אל תוך המוות.

ועוד שאלה שעלתה במוחי כשקראתי את 'הדרך' של מקראתי-למה הספרות הישראלית יצרה כל כך מעט סיפורי חניכה גבריים,כל כך מעט -סיפורי אב ובנו או אב ובתו- שהספרות והקולנוע האמרקאיים משופעים בהם,חשבו על 'הזקן והים' או 'הסנדק' או אפילו  אפילו 'מליון דולר ביבי' נדמה שסיפור החניכה הוא המרכז של התרבות האמריקאית,ואצלנו תמיד האמא במרכז.

קראתי פעם מאמר על התרבות היפנית שבה איפינו אותה כתרבות של השתקפות,הבן לומד את הגבריות מאימו כיוון שאין לו שום מגע רגשי ישיר עם אביו,הקשר הריגשי נעשה בתווך של האם ובפרשנות ושיקוף שלה.מכיוון שהאם לא מבינה את הגבריות בצורה אינטימית אלא משליכה עליה דימויים-לומד הבן את הגבריות בצורה מעוותת  וקיצונית(חשבו  על כך שבדרך כלל ה'מאצו' הוא תוצר של תרבות מטריראכלית).שוב אני חוזר לגרוסמן ,כיצד הגברים שלו מתומללים על ידי נשים,התפקידים שלהם נכתבים על ידי אשה ומפורשים על ידה לעיתים במובן המילולי של המושג.(אשה בורחת מבשורה,שתהי לי הסכין).מה זה אומר עלינו.אומנות?

אומנות וערים חדשות

"אין מה לראות, אין סיבה להתעכב. ראית את הגלויה - ראית את הבניין."
"העיר החדשה תוכננה", אמר קוביצ'ק, בתור "התנתקות מלאה מהעבר, הזדמנות לעצב מחדש את גורל הארץ". (ציור ,פיסול,חוג ציור רחובות)

"בריו ובסאו פאולו, אתה לא נאלץ להתמודד עם בדידותך". לאחר שחיה בכל רחבי העולם, היא שמחה לשוב לברזיליה. "במקומות אחרים יש יותר מדי דברים לעשות, יותר מדי הסחות דעת, אתה לעולם לא נדרש להתעמת עם עצמך. בני אדם כאן הם יצירתיים במיוחד, כי הם חייבים להיות. כאן אתה חייב לעשות משהו כדי לא להשתגע".

כמו אשראם או כמו קהילת דיור מוגן ענקית.

"אם היו מצלמים אותי עומדת בברזיליה, רק הנוף היה מופיע", כתבה קלריס ליספקטור, הסופרת הגדולה של ברזיל המודרנית, במסה מפורסמת על הבירה

. "כשמתתי", כתבה ליספקטור, "יום אחד פתחתי את עיני ושם היתה ברזיליה. הייתי לבדי בעולם. ניצבה שם מונית חונה. בלי נהג".
כלא תחת כיפת השמים", כתבה ליספקטור. "בכל מקרה לא יהיה לאן לברוח. מי שיברח, סביר להניח שיגיע לברזיליה"(ימי כיף)

מה שחשוב זה החלום הטוטליטרי של סדר וקדמה, של קווים ישרים, של נופים מסודרים (האם אומנות יכולה לצמוח בערים החדשות

 אומנות וזיכרון

 אלה הם ימים נוסטלגיים והתצלומים מגבירים את הנוסטלגייה.הצילום הרי זו אומנות אלגית,אומנות של דימדומים...כל התצלומים הם בבחינת memento mori.לצלם הרי זה להיות שותף בארעיותו של אדם אחר,בפגיעותו,באי יציבותו.דווקא מפני שהם שולפים ומקפיאים את הרגע הזה.התצלומים הם עדות לטחינתו הבלתי נלאית של הזמן.(סוזן סונטאז,הצילום כראי התקופה) 

החיים הם רק אלבום תמונות,קיים רק מה שנמצא באלבום.מה שלא נמצא בו לא היה קיים....

זכורים לי רק מראות שצילמתי.ניסיתי להזכר במשהו אחר,אך הזכרון התעקש לדבוק בצילומים,...אכן כן צילום הוא צמצום העולם האינסופי הבלתי נשלט לריבוע קטן התצלום משמש לנו אמת מידה לעולם.

"הזכרון בוגד בנו תמיד..אדם אינו זוכר לרוב מה אכל לארוחת בוקר.הדברים השכיחים החוזרים נדונים לשכחה.אחד מהם הוא ארוחת בוקר השני הוא מי שאהבנו...

המשותף לזכרון ולאומנות(ציור,פיסול) הוא המיומנות שבבחירה- החוש לפרטים."ברודצקי

 הזיכרון אינו רפרודוקציה של העבר, אלא בנייה מחדש של אירוע על סמך הזיכרון המקודד במוח ומידע שנרכש לאחר האירוע, למשל על ידי שאלות מנחות, או השתלת אירועים של זיכרונות שלמים. "-פורפ' אליזבט לופטוס

אולי אתה אנדרואיד עם זיכרון מושתל, כפי שנותנים להם. חשבת על זה פעם?", האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות"(פיליפ ק' דיק)

"הסיפור על כריסטה יכול אולי להסביר משהו על מהותו הגחמנית של הזיכרון,של הארכיונות הלא מודעת של ביוגרפיות "מקריות", תצלומים "מקריים", חפצים מקריים קטנים שאנחנו מתעקשים לשמור אצלנו בלי לדעת למה. בטופוגרפייה הסודית של חיינו מתבררר כי הם,הדברים המיקריים, נשארים עימנו כי לעיתים יש בכוחם (ולעיתים לא) לחשוף איזה היגיון עמוק שבזכותו נשארו אצלנו. אותם דברים מקריים נמשכים , כמדומה , אל השדה המגנטי שלנו, לפתע אנו מגלים בן מטלטלינו מסמר וחבל, אך אנינו יכולים להסביר מאין צצו ומאיזו סיבה. בתוצאה הסופית הנדושה תמיד,מתברר  שהמסמר נמצא ברשותנו כדי שיום אחד ננעץ אותו ,וכי החבל נמצא כאן כדי שיום אחד נתלה את עצמנו עליו."(דוברבקה אוגרשיץ-מוזיאון הכניעה ללא תנאי)

"סיפור שנבדה היטב אינו צריך להידמות לחיים הממשיים, החיים משתדלים בכל כוחם להידמות לסיפור שנבדה היטב(באבל)

המאבק על הזיכרון הוא מאבק על הגדרת המציאות(מי אשם).(מחשבה אחרי ביקור אצל ההורים שלי בשוהם, ודפדוף באלבומים,איזה מזל שלא נשארו בבאר שבע,שוהם כמו מודיעין כמו מכבים כמו ישוביים בדויים אחרים -נטולת עבר נטולת סדקים -יש לי הרבה מה להגיד על זה,אבל אני יכול לההבין את הפנטזיה של עתיד מואר וחדש-חופשי מעבר )

יש שני סוגים של גולים -גולים עם אלבום, וגולים ללא אלבום(בוסניה) ואני ללא ספק שייך לסוג השני-כשנסעתי לבד התעקשתי לנסוע ללא מצלמה, הסברתי שמצלמה גורמת לך לא לראות דבר מלבד המסך המרובע,במקום לקלוט את הסיפור הלא מעובד הרחב שאין לו הסברים,והופכת המצלמה לקול ,בגוף הסרט,היא הופכת להסבר,לעדות לדורות הבאים,(וגם חוצצת בניך לבן אחרים -מה קורה לאנשים שמצלמים אותם)בן אם זוהי רציונליציה ליחס שלי אל הזיכרון ובן אם זוהי סיבה שעומדת בפני עצמה-תמיד הסתמכתי על אחרים שיהוו את הדיסק הקשיח שלי,להסתמך זו לא המילה היחס שלי אל הדיסקים(תמיד נשים) הוא חשדני -איפה הן מעוותות -

(אני מקנאה בו שכל כך קל לו , שוכח וסולח -אני לא סולחת ולא שוכחת שום דבר) (חוגי אומנות,ילדים ונוער

"התצלום שסוע: שלושה קמטים עקומים עוברים בצידו הימני,עולים על מוריס, על הכיכר ,על הקבוצה הימנית של היונים. נראה כאילו הדביקו אות ושבו והדביקו,או כאילו נמשה מתוך משהו,ניצל למרות רצונו, הפך את עצמו לבדיון או שהיה בדיון מלכתחילה, זהו צילום בדיוני, היא אומרת "זה היה כשלקחתי אותך לאיטליה, שיראה אותך, כשהיו לך איזה שנתייים." זה לא היה. (רונית מטלון-קול צעדנו),ימי גיבוש, ימי כיף

"מה שבא ללכד אינו , איפה , כי אם מפצל, ומה שנועד לאחד אינו אלא מפורר .המסע אל חייך כמסע אל אינותך ורסיסיך...."(גדעון אפרת-על במותך חלל וזמן ,הפיסול של אילן אורבוך)